"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹקים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יג,יז).
חז"ל אומרים לנו שכל לשון "ויהי = לשון צער הוא". הביטוי "ויהי בימי" מופיע בתנ"ך 5 פעמים, ועוד 4 פעמים מופיע הביטוי "ויהי בימים ההם". בכל המקומות זוהי פתיחה לתיאור של תקופה עצובה, תקופה של מלחמה או סבל גדול.
נשאלת השאלה למה הפרשה שלנו מתחילה בלשון הזה? הרי זוהי שבת מיוחדת שנקראת "שבת שירה", על שם "שירת הים" ששרו בני ישראל לאחר שחצו את ים סוף, עוד אנו קוראים בפרשה את "פרשת המן" בה מסופר על ההשגחה הפרטית של בורא עולם בזה שהוא זן ופרנס את עם ישראל במדבר ושהוריד כל יום "מן" מהשמים,וגם שעמלק נלחם בעם ישראל הוא יוצא מובס ולמרות זאת הפרשה מתחילה בלשון של צער.
ה"אור החיים" הקדוש עונה על השאלה, נכון שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, אך היו הערב רב וקטני האמונה, שלא האמינו שיבוא היום שפרעה מרצונו ישלח את ישראל. לכך נאמר: וַיְהִי לשון צער, שהיו יהודים שהודו בפיהם שזהו "נס" שפרעה בעצמו הוא זה ששילח את ישראל, ורק אחר כך על ים סוף נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכך נאמר "בשלח פרעה", מרצונו. להראות לקטני האמונה את גודל הנס. הוא פרעה שאמר למשה ואהרון: "ואת בני ישראל לא אשלח", הנה הוא משלחם מרצונו.
ועוד ניתן לאמר: "בשלח פרעה" – הוא שגרם לעצמו לשלח את העם ולרדוף אחריהם, עד שהקב"ה טיבעו בים סוף. שאמר הקב"ה: אתה, פרעה, לא קיימת: "שלח תשלח את האם, והבנים תקח לך". אלא, שילחת את האבות והאמהות אך את הבנים טיבעת ביאור. כך אני, הקב"ה, משלח אותך ועבדיך, בים סוף, ואת בתך – בתיה, אוריש לה גן עדן".
בני ישראל עומדים לפני ים סוף עמוד הענן מפריד בניהם לבין החיילים של פרעה והם במצב של חוסר אונים, גם במצב הקשה הזה לאחר כל הניסים שהם זוכים לראות בארץ מצרים, אותם "קטני אמונה" מנסים להוריד את מצב הרוח ולהגיד הכול אבוד צריך לחזור בחזרה, וזה נשמע רע הקב"ה עושה ניסים גדולים לעם ישראל במכות שהוא מכה את ארץ מצרים וגם במעמד הזה אנו קוראים על כך שעמוד הענן עוצר את פרעה מלפגוע בעם ישראל ורק לאחר שהם עברו הוא מאפשר לפרעה לעבור ולמצוא את סופו שם ולמרות זאת הם קטני אמונה. לשון הצער ויהי ניתן לראות בחיי היום יום אצל אנשים שלמראית עין נראים כשומרי תורה ומצוות ומקפידים על מצות רבות ותפילה במניין אבל שהם מגעים לניסיון קשה כמו של פרנסה למשל הם שוכחים את כל מה שהקב"ה עושה למענם בכל יום ואף לא רואים את "עמוד הענן" ומדברים בצורה של חוסר אמונה. חז''ל אומרים לנו: 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף', בקריעת ים מצד אחד ומצד שני המצרים לא נותר דבר אלא להרים את הראש למעלה ולהתפלל לבורא עולם ולחכות לישועה, צריך לעשות השתדלות בכל מה שקשור בעבודה, אבל רבים עושים יותר מיד השתדלות וכך הם פוגעים באמונה שלהם ובביטחון בבורא עולם, מפתחות הפרנסה הם בידיו ועלינו לזכור שמי שנותן חיים נותן גם מזונות. הסימן המובהק לאדם שיש לו בטחון הוא, שלעולם אינו חושב על כסף וכל שכן שאינו דואג, ואם חסרה לו פרנסה, הוא מאמין שחסרון הפרנסה שלו הוא מהשם יתברך והוא אינו מאשים אף אחד – ובודאי לא את עצמו.
אמר ר' ישראל מסלנט זצ"ל, שמי שעובד שעות נוספות רודף הוא אחר הקללה האמורה בתורה "בזיעת אפיך תאכל לחם". אנשים רבים חושבים שזה ציווי ולא מבינים שזו קללה!
עלינו לבטוח בבורא עולם תמיד ולהבין שהפרנסה בידיו.
חז"ל אומרים לנו שכל לשון "ויהי = לשון צער הוא". הביטוי "ויהי בימי" מופיע בתנ"ך 5 פעמים, ועוד 4 פעמים מופיע הביטוי "ויהי בימים ההם". בכל המקומות זוהי פתיחה לתיאור של תקופה עצובה, תקופה של מלחמה או סבל גדול.
נשאלת השאלה למה הפרשה שלנו מתחילה בלשון הזה? הרי זוהי שבת מיוחדת שנקראת "שבת שירה", על שם "שירת הים" ששרו בני ישראל לאחר שחצו את ים סוף, עוד אנו קוראים בפרשה את "פרשת המן" בה מסופר על ההשגחה הפרטית של בורא עולם בזה שהוא זן ופרנס את עם ישראל במדבר ושהוריד כל יום "מן" מהשמים,וגם שעמלק נלחם בעם ישראל הוא יוצא מובס ולמרות זאת הפרשה מתחילה בלשון של צער.
ה"אור החיים" הקדוש עונה על השאלה, נכון שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, אך היו הערב רב וקטני האמונה, שלא האמינו שיבוא היום שפרעה מרצונו ישלח את ישראל. לכך נאמר: וַיְהִי לשון צער, שהיו יהודים שהודו בפיהם שזהו "נס" שפרעה בעצמו הוא זה ששילח את ישראל, ורק אחר כך על ים סוף נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכך נאמר "בשלח פרעה", מרצונו. להראות לקטני האמונה את גודל הנס. הוא פרעה שאמר למשה ואהרון: "ואת בני ישראל לא אשלח", הנה הוא משלחם מרצונו.
ועוד ניתן לאמר: "בשלח פרעה" – הוא שגרם לעצמו לשלח את העם ולרדוף אחריהם, עד שהקב"ה טיבעו בים סוף. שאמר הקב"ה: אתה, פרעה, לא קיימת: "שלח תשלח את האם, והבנים תקח לך". אלא, שילחת את האבות והאמהות אך את הבנים טיבעת ביאור. כך אני, הקב"ה, משלח אותך ועבדיך, בים סוף, ואת בתך – בתיה, אוריש לה גן עדן".
בני ישראל עומדים לפני ים סוף עמוד הענן מפריד בניהם לבין החיילים של פרעה והם במצב של חוסר אונים, גם במצב הקשה הזה לאחר כל הניסים שהם זוכים לראות בארץ מצרים, אותם "קטני אמונה" מנסים להוריד את מצב הרוח ולהגיד הכול אבוד צריך לחזור בחזרה, וזה נשמע רע הקב"ה עושה ניסים גדולים לעם ישראל במכות שהוא מכה את ארץ מצרים וגם במעמד הזה אנו קוראים על כך שעמוד הענן עוצר את פרעה מלפגוע בעם ישראל ורק לאחר שהם עברו הוא מאפשר לפרעה לעבור ולמצוא את סופו שם ולמרות זאת הם קטני אמונה. לשון הצער ויהי ניתן לראות בחיי היום יום אצל אנשים שלמראית עין נראים כשומרי תורה ומצוות ומקפידים על מצות רבות ותפילה במניין אבל שהם מגעים לניסיון קשה כמו של פרנסה למשל הם שוכחים את כל מה שהקב"ה עושה למענם בכל יום ואף לא רואים את "עמוד הענן" ומדברים בצורה של חוסר אמונה. חז''ל אומרים לנו: 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף', בקריעת ים מצד אחד ומצד שני המצרים לא נותר דבר אלא להרים את הראש למעלה ולהתפלל לבורא עולם ולחכות לישועה, צריך לעשות השתדלות בכל מה שקשור בעבודה, אבל רבים עושים יותר מיד השתדלות וכך הם פוגעים באמונה שלהם ובביטחון בבורא עולם, מפתחות הפרנסה הם בידיו ועלינו לזכור שמי שנותן חיים נותן גם מזונות. הסימן המובהק לאדם שיש לו בטחון הוא, שלעולם אינו חושב על כסף וכל שכן שאינו דואג, ואם חסרה לו פרנסה, הוא מאמין שחסרון הפרנסה שלו הוא מהשם יתברך והוא אינו מאשים אף אחד – ובודאי לא את עצמו.
אמר ר' ישראל מסלנט זצ"ל, שמי שעובד שעות נוספות רודף הוא אחר הקללה האמורה בתורה "בזיעת אפיך תאכל לחם". אנשים רבים חושבים שזה ציווי ולא מבינים שזו קללה!
עלינו לבטוח בבורא עולם תמיד ולהבין שהפרנסה בידיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה