יום שבת, 1 בינואר 2011

פרשת בֹּא

"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם" (י, ב)

בפרשה השבוע אנו קוראים על המכות האחרונות שבורא עולם מביא על ארץ מצרים, לב פרעה מוקשה ע"י בורא עולם, כי באופן טבעי לאחר מכת הברד גם אדם רשע היה נכנע אך  כדי שהוא יקבל את כל המכות לקראת הגאולה הקרבה בורא עולם מקשה את ליבו בניגוד לטבע.

בדרך כלל לפני כל מכה באה הכרזה איזה מכה תבוא עכשיו, אבל לפני מכת ארבה מובא העניין של סיפור יציאת מצרים, פה הולכת לבוא מכה שתשאיר את חותמה לאורך זמן. בד"כ כל מכה לאחר שהסתיימה לאחר זמן מה לא נותר זכר למכה, לדוגמא לאחר מכת ערוב, החיות הרעות נעלמו לאחר שמשה הסיר את המכה מארץ מצרים. אבל פה במכת ארבה ההרס היה רב דבר שבמשך שנים יקח לתקן אותו, הארבה הרס כל נחלה טובה שנותרה עוד במצרים והמכה הנ"ל הותירה רושם לאורך זמן, בנוסף מכת הארבה קבעה את הגבול בין מצרים לארץ כוש באופן סופי, כידוע היה סיכסוך לגבי קו הגבול בין מצרים לארץ כוש, ובמכת צפרדע ניתנה הוכחה לגבול האמיתי בין שני המדינות בכך שהצפרדעים היו בכל ארץ מצרים כמובא: "וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, א). הצפרדעים היו בכל ארץ מצרים וכך ניתן היה לדעת את הגבול המדויק, ועוד מביא הבן איש חי שבמכת הארבה ניתנה הוכחה נוספת והדבר גרם לפרעה לבושה נוספת ולכן החרטומים גם באו בטענה כלפיו.

"מִי וָמִי הַהֹלְכִים" (י, ח)

לפני מכת הארבה פרעה מנסה להגיע עם משה רבנו לפשרה בכך שהוא יאפשר רק לגברים לצאת מארץ מצרים ולהקריב קורבן לבורא עולם, מבחינת פרעה כדי לעבוד את עבודת השם מספיק רק שהגברים יצאו, הרי אין צורך בנשים בטף כפי שמשה מבקש, האחריות על עבודת הקורבנות היא של הגברים ולא של הנשים, ע"פ התפיסה של פרעה הדבר לא נשמע הגיוני שיש להביא את הנשים ואת הילדים.

אך משה רבנו מסביר לפרעה שמדובר ביום חג לבורא עולם, ושמחת החג היא משפחתית, כי אין לאדם שמחה אמיתית ללא בני משפחות במיוחד ללא אישתו כי מי שאין לו אישה -שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה ( יבמות) אדם כשהוא לבדו אין ... אבל איש ללא אישה זו לא ברכה. והמשפחה הטובה גורמת לשמחה במהותה המזוקקה.

כי כל השמחה של אדם ביום חג שהוא יושב עם כל בני משפחתו, אדם יכול לעבור אירוע רוחני בראש השנה באומן, אבל זו לא שמחה אמיתית כי אשתו לא שותפה לשמחה הזאת.

גאולת מצרים התרחשה בזכות נשים צדקניות וב"ה הגאולה הקרובה לבוא גם תתרחש בזכותם בך שהם שולחות את בניהם לתלמודי תורה ואת הבעלים ללמוד תורה. עבודת השם של אדם היא דרך אישתו, גם אם האישה לא שותפה לכל הדברים לה יש החלק החשוב ביכולת לקיום העבודה.

כשיהודי מקיים מצוות עליו להשתדל שכל ביתו ירגיש את האושר שהדבר נותן לו. אישה צריכה להיות שותפה של האדם, שאדם חוזר בתשובה בני ביתו צרכים להרגיש שקורה פה דבר טוב, בכך שהם רואים את אב המשפחה משתנה והוא מתקן את דרכיו ועבודת השם היא לא עונש חלילה אלא דרך להגיע לשלמות.

וכשיהודי לומד תורה במהלך השבוע, ומתחזק בקיום מצוות עליו להשים לב לבני ביתו ולראות שגם הם שותפים לתהליך שהוא עובר, כי זו לא חכמה ללכת לשיעורים ולהחמיר במצוות ששאר בני המשפחה נמצאים מאחור, חזרה בתשובה היא חזרה שלמהֱ בה כל בני המשפחה צירך להיות חלק ממנה, ואם לאחד מבני המשפחה התהליך קשה יש צורך לעזור ולהמתין קצת בהתקדמות ולגלות רגישות כי רק כך תוכל להיות המשכיות.

רבים נוהגים שהם נמצאים בסיום מסכת או בסעודת מצווה בה נאמרים דברי תורה, להביא דבר מאכל לאישה מאותו אירוע, לא שחלילה חסר דבר בבית, אבל פה הגבר מעביר מסר לאישה שהוא היה באירוע רוחני חשוב ומרגש ומחזק ומשמח מאוד ומה שהיה חסר לשלמות של השמחה היא הנוכחות של אישתו, ולכן משה רבנו משיב לפרעה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג-ה' לָנוּ" (י, ט).

בברכות (לא, ע"ב) שאמרו "אסור לשבת" בסמוך למתפלל, ולא אמרו שאסור "להיות יושב" שם. משמע, שאין האיסור אלא אם הוא בא בתוך ארבע אמותיו של המתפלל ומתיישב שם, אך אם המתפלל בא בגבולו, אינו צריך לקום. ויש עוד נימוקים לדין זה. וכן הורה רבינו הרא"ש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קב).

אף שאסור לשבת בסמוך למתפלל תפילת העמידה, מכל מקום, אם היה יושב, וחבירו בא והתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו, אינו חייב לקום ממקומו. והמחמיר לקום אף באופן זה תבא עליו ברכה. ואם היה יושב ובא חבירו להתפלל לפניו, באופן שנמצא הוא יושב מאחורי המתפלל, רשאי לשבת במקומו, ואפילו ממידת חסידות רשאי להשאר ולשבת.

שבת שלום!

אין תגובות: