פרשת בְּמִדְבַּר

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר".

אנו מתחילים השבוע את חומש במדבר בו מתקיים מפקד של בני ישראל, העם היה חביב על בורא עולם והוא היה פוקד אותם וגם בפרשת פינחס שבה מסתיים החומש מתקיים מפקד נוסף, שיש לאדם תחביב ואוסף מיוחד הוא נהנה לספור אותו כל פעם מחדש ולהציג אותו בפני אחרים.

כך הקב"ה ביחס שלו לעם ישראל שהוא אהוב עליו מכל האומות שהוא ברא ולכן היחס הוא מועדף ומיוחד, ולכן הוא נהנה לספור אותו כל פעם מחדש.

ישנה שמירה מיוחדת על עם ישראל , ואנו ורואים זאת שקורים אסונות בעולם אייך בורא עולם גורם למוות של רבים מהגויים  ברעידות אדמה, ואסונות טבע, ולעומת זאת בין הנפגעים הרבים יש רק כמות בודדה של יהודים, להראות לנו כמה כל נפש של יהודי  חשובה בפני הבורא.

עוד מובא בפרשה תפקידו של שבט הלוי בעם ישראל והחשיבות המיוחדת שלו, שבט הלוי שירת בקודש הלויים היו מעובדי בית המקדש יחד עם הכוהנים. ללויים היו שני תפקידים עיקריים בבית המקדש: שוערים - שמירה בשערי המקדש והגפת השערים בסוף היום. מבין עשרים וארבע נקודות שמירה במקדש, היו עשרים ואחת נקודות מאוישות בידי הלויים, ויתר השלוש אוישו על ידי הכנים. משוררים - שירה בפה, בליווי כלי נגינה.

לוי שנתמנה לתפקיד מסוים - אסור היה לו לעסוק בתפקיד אחר. "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא. אמר לו: בני! חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים, ולא מן השוערים". הגמרא אף קובעת, שלוי ש"משורר ששיער - במיתה" (חייב מיתה בידי שמים, אם עשה זאת במזיד; אך לא ייהרג בידי בית דין).

מלבד שני תפקידים אלה, היו הלויים מסייעים לכוהנים בעת הצורך בעבודות שונות במקדש, כגון בשחיטת הקרבן והפשטת עורו.

במפקד מצוין מה גודלו של כל שבט, שבט הלוי היה קטן מבחינה כמותית , נשאלת השאלה למה הכמות הייתה קטנה? הרי הוא בעל תפקיד מיוחד בעם ישראל ועצם העבודה שלו בקודש מזכה אותו להתברך בכל.

ישנם סברות שונות שהועלו ע"י הפרשנים השונים, חלק אמרו שהשבט קטן כי למעשה הוא התקיים מתרומות בני ישראל , והיה חשש שהדבר יפגע כלכלית בעם, טענה שהוסרה מכיוון שהקב"ה הוא זן ומפרנס לכל והתרומות הם דרך להכרת הטוב , והוא יכול לפרנס כל אדם ללא בעיה, עוד מועלת הסברה מכיוון שעמרם פרש מאשתו תקופה מסוימת וגם רבים נהגו כך באופן טבעי איתה פחות ילודה, אבל גם את הטענה הזאת  ניתן להסיר כי לא כולם פרשו משנותיהם בזמן שפרעה גזר על הבנים ולכן עמרם פרש מאישתו.

מפרש התורה ה"כלי יקר" הוא זה שמציג את השאלות הנ"ל ועונה עליהם, הסברה שלו כי כך הקב"ה החליט שיהיה גודל שבט הלוי, להסביר לנו שמה שחשוב לו זה האיכות של המשרתים בקודש ולא הכמות.

ישנם ישובים רבים בארץ שהאוכלסיה הדתית היא קטנה מאוד אך מאוד איכותית , ומה שחשוב לבורא עולם זה האיכות ולא הכמות, המעלה של אדם שגר בראש פינה שהוא אינו ישוב דתי והוא שומר מצוות היא מעלה גדולה יותר משל אדם שומר מצוות בבני ברק, שאותו יהודי מבני ברק רוצה להתפלל ערבית הוא ניגש לבית כנסת המרכזי "איצקוביץ" וכל רגע יש מניין תפילה אפילו עד 4 לפנות בוקר ניתן להתפלל ערבית שמה(כמובן שהדבר לא רצוי אלא במקרה חד פעמי), לעומת זאת אותו יהודי מראש פינה לא בטוח שיהיה לו מניין לערבית בשעה שנוחה לו, בראש פינה יש רק 2 בתי כנסת לעומת הרבים שיש בבני ברק, אותו יהודי צריך לדעת כמה שומרי מצוות יש בעיר ולהתקשר לכמה מהמתפללים ולתאם איתם את זמן התפילה וגם לוודא שבית הכנסת פתוח ואצל מי ניתן להשיג מפתחות, ולאחר כל המאמץ הזה הוא ניגש להתפלל ולתפילה שלו יש מעלה מיוחדת והיא עולה לשמיים לא פחות מתפילה בהדרת מלך בקברות צדיקים. כך שבט הלוי היה תורם את חלקו לעם ישראל, באיכות העבודה שלו בקודש.

שבת שלום!

פרשת צַו

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ו, א)

רש"י מפרש אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון הכיס.

בתחילת הפרשה מובא הציווי על הקרבת קורבן עולה, זה קורבן שנשרף איך שהוא בצורה מלאה, ולא מזכה את הכוהנים באפשרות לאכול ממנו ולהשתמש בעור של הקורבן.

בקורבן זה לכוהנים לא היה רווח מיוחד או הנאה מסוימת לכן התורה מצווה אותם במילה צו שהוא לשון זירוז, ובד"כ אדם צריך זירוז במקרים שהוא לא זוכה לתועלת מהם, לעבודה אדם מזדרז  כי כל איחור יוריד לו מהמשכורת החודשית, אבל פה לא ירד ולא יעלה לכהן דבר מהקרבת קורבן העולה.

לא מכל דבר בחיים אנו רואים תוצאה מידית , לפעמים לוקח שנים לראות הישגים בעבודה או בחינוך ילדים, אבל התורה מצווה אותנו להידבק במידה חשובה והיא מידת הזריזות, המידה הזו כך אומר " האורחות צדיקים" היא התכשיט לכל המידות , אנו רגילים לראות קצינים בכירים בצבא עם עיטורים על החזה , על הצלחות בקרבות והפגנת אומץ לב ותושיה, אך לא כל אחד מאיתנו קצין או לוחם, אבל ניתן לראות את ה"עיטורים" שהוא זכה להשיג בחיים ויש לראות על מה הוא זוכה ליום קבלת צל"ש, זה תלוי ברמת מידת הזריזות שלו. ככל שאדם זריז בעבודת הבורא כך הוא זוכה להצלחות בחיים, המילה שמחה היא תוצאה של המילה זריזות, אדם זריז הוא אדם שמח!

נשמע קצת לא הגיוני? בד"כ אנו חושבים שאדם עשיר הוא אדם שמח, אבל זריז?

כן מי שזריז זוכה לשמחה בחיים, אדם שקם מוקדם בבוקר במיוחד אם הוא זוכה להיות ער בשעה "הכי יפה" ביממה 6 בבוקר ולהתפלל לבורא עולם אותו אדם זוכה לראות שמחה בחייו.

אדם שמתפלל שחרית בשעה 6,הוא אדם שמח יותר מאדם שמתפלל בשעה 8?

התשובה לכך מובאת דרך קורבן העולה , המטרה של הקורבן הזה הוא כפרה על דברים נסתרים מן העין ואלו המחשבות, המחשבות של אדם אין להם כיסויי, שאדם מדבר הוא יכול לסגור את פיו , אבל על המחשבה אין שליטה.

על הרהורים כאלו אומרים חז"ל, ש"הרהורי עבֵרה קשים מעבֵרה" (יומא כט.). ייתכן שכוונתם לומר, שקשה יותר להימנע מהרהורי עבֵרה מאשר מן העבֵרה עצמה.

קורבן העולה היה נשרף לאורך כל הלילה כדי לכפר על המחשבות של האדם במשך הלילה, אדם שלא שמר על העיניים במהלך היום , הדבר גורם לו להרהורי עברה בלילה שהם קשים מלעבור על העברה, ולכן הקורבן נשרף לאורך כל הלילה ולשון הזירוז צו בא לומר לאדם לקום מוקדם לעבודת הבורא, שאדם קם מוקדם בבוקר לתפילה הוא משלים את הקורבן שנשרף בלילה וכך הוא עושה תשובה שלמה על המחשבה הפסולה, אם הוא ימשיך לישון עוד הוא ימשיך לחשוב ואף לחלום על דברים פסולים ולמרות שהוא פיזית לא עשה עברה, הדבר גרוע מכך, שינה עד מאוחר מביאה לידי בטלה ובטלה מביאה לידי עצבות.

הזריזות היא מידה חשובה, שאדם קם בבוקר מוקדם היום שלו נראה אחרת מאשר אדם שקם מאוחר לעבודה כל אותו יום מתנהל בצורה לא טובה, מספיק שהוא מגיע באיחור של שעה וחצי לעבודה, וזה משנה לו את כל היום התוצאה של העצלות הזו היא צער וכעס, הוא עצבני וכועס ואם הוא נותן שירות בתפקידו בעבודה , רמת השירות שלו יורדת באותו יום כי הוא עם הכעסים שנכנסו לו בגלל האיחור שלו בבוקר, אבל אם הוא היה קם בזמן לתפילה ומגיע לעבודה 15 דקות לפני הזמן היום שלו היה יותר מוצלח, מתן השירות נעשה טוב יותר ללקוחות בשובו לבית מתנהג בסבלנות לבני המשפחה שלו ולסביבה הקרובה ובשיעור התורה הוא היה מבין יותר את הנלמד, כל זה כתוצאה מהתחזקות במידה אחת והיא מידת הזריזות, הזריזות לעבודת הבורא הביאה אותו למצב שהוא שמח בחייו ולא חלילה ההפך, לכן התורה מצווה אותנו להזדרז , במיוחד במקומות שיש חשש לחיסרון כיס, לא צריך לחפש קמעות וסגולות אלא לקום בבוקר מוקדם להתחיל את היום בתפילה ולתכנן את לוח הזמנים במהלך היום בצורה נבונה שתוביל אותנו לדרך הנכונה.

"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר" (ו, ד)

רש"י - בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן.

בעבודת הכהן בזמן שהוא היה מוציא את הדשן, לובש בגדים פחותים יותר לעומת הבגדים שהוא היה לובש בזמן עבודת הקורבנות.  מובא בשם הגמרא בשבת קי"ד שאדם צריך ללמוד מכך ולהחליף את בגדיו של ימי החול לבגדי שבת.

אנו למדים שאף אישה הנמצאת בבית עם הילדים ולא הולכת לבית הכנסת , עליה להחליף את בגדיה לכבוד שבת למרות שהיא לא יוצאת מהבית, החלפת הלבוש היא לכבוד השבת והחג, מצביעה על הדרך בה היא מכבדת את בעלה ומראה לו שהוא חשוב לה ומטרת אופן הלבוש שלה היא רק לכבודו, היא מייפה את עצמה רק בשביל שהוא ימצא חן בעינה ולא למען אחרים. הלבוש נותן הרגשה טובה ולא טוב שאישה תשאר עם החלוק שהיא מנקה בו את הבית בזמן שכולם יושבים לאכול, כי האישה היא הציר המרכזי של הבית הכל מתנהל לטובה בזכותה ובתור בת מלך היא אמורה להתלבש בהתאם.

שבת שלום!

פרשת וַיִּקְרָא

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (א, א)

על כל אות ואות ניתן לדרוש בתורה וניתן לראות זאת בפרשתנו באותה אותו א' קטנה שמושכת את העין המדרשים עליה רבים כל אחד מגדולי ישראל דרש רבות כמה ומה אנו יכולים ללמוד מתוך אותה אות קטנה, ברצוני להביא את דברי ה "אבני אזל".

כידוע הפרשה הראשונה שלומדים תינוקות של בית רבן היא הפרשה שלנו על הקורבנות הטהורים – "יבוא טהורים ויעסקו בפרשת טהורים", אותם ילדים קטנים אינם מבינים מה הוא טעמו של חטא, הם ילמדו זאת ויתחילו את לימודיהם בטהרה וכשם שהקורבן מתחיל במחשבה טהורה כך אנו מלמדים אותם דברים טהורים.

הפרשה כולה מדברת על קורבנות שמובאים בפני השם , אותה א' קטנה בא ללמד אותנו בתור הורים בהווה והורים לעתיד בעזרת השם , שחינוך הילדים הוא הקרבת קורבן בפני השם, עלינו להקריב הכל למען הצלחת חינוך ילדנו ולא לחסוך בכסף או במשאבים ולוותר על תאוות העולם הזה כדי שנצליח בחינוך הילדים, כשם שהאות א' קטנה כך אנו צריכים "להקטין" את עצמנו ואת הרצונות שלנו בפני הצורך לחנך את הילדים בדרך הישר, אז הרבה הורים לא מחסירים משאבים גשמיים ורושמים את ילדיהם למוסדות החינוך הכי טובים שיש ומשנים סדרים בהלכות הבית למען הצלחת הלימוד, אבל הכלל הראשון בחינוך הילדים הוא שההורה "יקטין" את עצמו, ואת האני שבו  ישים בצד, הורים מלבד הקצאת משאבים ללימוד חייבים להבין כי החשוב ביותר בחייהם זו ההצלחה של ילדיו בלימודים, וכל ילד במשפחה ואפילו ברוכת ילדים חייב לקבל את ההרגשה שהוא הבן היחיד.

ישנם תקופות בחיים שצריך לחשוב פעמיים לפני כל יציאה מהבית עם הילדים הקטנים, כמה החשיפה לדברים בחוץ יכולה לפגוע בהם?

הדוגמא האישית היא החשובה ביותר להצלחת החינוך, על הורה לוותר הרבה מעצמו למען ילדיו, הבעיה של דורנו היא שישנם ילדים רבים שלא מחונכים גם אם הם לומדים במוסדות הטובים ביותר, הנשירה היא רבה, וילדים רבים סובלים מבעיות של קשב וריכוז והתפתחות - למה זה? לפני מספר שנים מעט מאוד אנשים ידעו על קיומם של המרכזים ל"התפתחות הילד", והיום המרכזים הללו "קורסים" מעומס רב, איך הגענו לזה?

לפני חמישים שנה רוב התושבים במדינה חיו בצניעות ובחוסר גשמי רב, אך הייתה שמחה רבה, הדור שנולד לאחר מכאן זכה ליותר שפע גשמי, הם זכו לנתינת יתר ולחוסר גבולות, לכן היום ישנם ילדים רבים מפונקים וחסרי גבולות, אותם ילדים היום בתור הורים שקועים בעצמם כתוצאה מנתינת יתר, לא לוקחים את הילד לתפילה כי הוא יכול להפריע לנו להתפלל, ולא מבינים שמגיל 6 הילד צריך להצטרף לאבא לתפילה כך הוא מחנך אותו לתפילה, רבים חשוב להם אחרי העבודה ללכת "למכון כושר" ולא להגיע מיד לבית ולתת מעצמם לילדים, המחשב משמש תחליף לדברים רבים, כך ילדים רבים נופלים לתוך סכנות גדולות , ואח"כ שהילד מדבר בצורה לא טובה ומתנהג לא יפה, אותם הורים אומרים "הוא לא יודע להתנהג הילד הזה!" כאילו לא מדובר בילד שלהם, וכך בחיי היום יום זוגות רבים נפרדים , כי לא יודעים לוותר אחד לשני, אנשים לא מבינים שהצלחה בחינוך ילדים וזוגיות היא תוצאה של " הקרבה " , רק אדם שיודע להקריב מעצמו למען זוגתו וילדיו הוא זוכה לראות ישועות רבות.

הציווי בתורה הוא על הבאת קורבן מכם- המילה מכם היא ר"ת של מידה כנגד מידה כמה שאדם יקריב כך הוא  יזכה שקורבנו יעלה למעלה ויצליח, הצלחה בחינוך ילדים היא תוצאה של הבאת "קורבן " בפני הבורא כל יום , כי הילדים שלנו הם בניו של הקב"ה.

והקורבן כל יום הוא בצורה אחרת , יום אחד מוותרים על שנת צהרים בשבת , יום אחד לא נוסעים לסוף שבוע, יום אחד לא הולכים לאירוע משפחתי עם הילדים וכ"ו.

ככל שאדם יביא קורבנות לבורא עולם מהסוג הזה מידי יום הוא יזכה לראות את ילדיו הקטנים ו"הטהורים" גדלים וממשכים בשמירת מצוות ועושים נחת רוח לבורא עולם כמו קורבן על המזבח בבית המקדש.

שבת שלום!

פרשיות וַיַּקְהֵל – פְקוּדֵי

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (לח, ח)

בפרשה השבוע אנו קוראים על ההוצאה לפועל של תוכניות בניית המשכן וכליו שהובאו בפרשות תרומה ותצווה , ובפרשתנו מובאת מלאכת בניית המשכן.

הנשים נטלו חלק חשוב בניית המשכן בכך שהם תרמו את התכשיטים שלהם לצורכי בניית המשכן והביאו מראות לבניית הכיור.

הנשים הגיעו עם בעליהם והורידו את התכשיטים כדי להראות שיש להן הסכמה מלאה לתרום את התכשיטים והבעל מודע לתרומה (לכן תמיד שיש התרמה למוסד תורני כל שהוא התרומה תתקבל רק לאחר הסכמת הבעל, ואין הגבאי רשאי לקבל את התרומה ) בנוסף אותן נשים העידו על עצמם שהן כשרות ולא נכשלו בחטא העגל בהתנהגות לא צנועה.

משה רבנו סירב לקבל את תרומת המראות לבניית המשכן מכיוון שבאופן טבעי מראה בכל בית משמשת לרוב לצורך האישה , בד"כ הגבר מסתכל שהוא נראה מסודר ויכול לצאת מהבית בהופעה  מכובדת, לעומתו האישה בד"כ משקיעה יותר זמן מול המראה כדי לטפח את המראה שלה, הדבר עצמו מביא לידי עבירה, בכך שהיא מכשילה גברים אחרים בצאתה לרחוב מטופחת ביופייה, אך בבניית המשכן התרומה של המראות מתקבלת.

כמובא בפרושו של רש"י על הפסוק הנ"ל: הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנא' (שה"ש ח) "תחת התפוח עוררתיך" וזהו שנאמר במראות הצובאות ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו'.

עוד מובא שהמראות בכיור היו מאפשרות לכהן לראות את האישה בלא צורך להביט בה ישירות בזמן שהיו משקים אותה במי הסוטה, ועוד המראות היו שקופות כמו זכוכית כך שהם אפשרו לנשים להביט במה שקורה במשכן ובמקביל לא היה ניתן לראות אותם, כמו שיש במספר בתי כנסת שבעזרת נשים יש זכוכית שהיא כמו מראה מבחוץ ומבפנים מצד עזרת הנשים ניתן לראות את המתרחש בבית הכנסת וכך לא להכשיל את הגברים.

לכן זכו הנשים שתכתב פרשת הכיור להראות את מעשיהן החשובים לבניית המשכן, וללמד אותנו שכל מי שרוצה ב"ה לזכות לבנות בביתו משכן לבורא עולם, הצניעות היא הקודמת לכל וזו שתביא לכך שהשכינה תשכון בבית .

פסח

אנו בימים אלו לומדים את הלכות הפסח, ומתחלים בהכנות לקראת ליל הסדר הבא עלינו לטובה, ההלכות הם רבות ומתייחסות לאופן הכשרת הכלים, סדר ליל הפסח , התפילות וכ"ו, הציווי לאכול כזית מצה בליל הסדר הוא מן התורה וישנם מנהגים שונים בחג , וכל עדה נוהגת ע"פ המסורת שלה בצורת ניהול ליל הסדר והמאכלים השונים, אך הציווי העיקרי בליל הסדר הוא וזו היא מטרת החג," וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר  בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם(יג,ח)", כל אדם חייב לספר לבנו את סיפור יציאת מצרים, אם אין לו ילדים הוא מספר לאשתו, וכל אחד חייב לספר גם אם הוא ראש ישיבה שיודע את הסיפור וכל המדרשים, כל אדם חייב לספר את הסיפור של יציאת מצרים בצורה מלאה וככל שהוא יאריך בדבר הרי זה משובח ולכן על כל אדם להתכונן לחג ולקרוא מדרשים על ההגדה.

תמיד ביום הכיפורים לאחר תחילת הצום אבי היה מתחיל לספר לנו את הסיפורים על מלחמת יום הכיפורים שהתרחשה לפני יותר מ 35 שנה, הסיפורים הם ידועים, איך בשעה 14:00 נשמעה צפירה בכל הארץ ולקחו את אבי ללחימה שהתחילה ברמה הסורית והסתיימה בקילומטר המאה ואחד במצרים, הסיפורים על הקרבות הקשים חוזרים על עצמם מידי שנה, ואני יודע אותם כבר בע"פ, אבל כל שנה מחדש הסיפורים מקבלים נופך אחר, אז בהיותי ילד קטן לא הבנתי מה זה בדיוק מלחמה, לאחר כמה שנים הבנתי איפה נמצאת מצרים, איפה זה רמת הגולן, והשנה שאלתי את אבי (אני בעצמי אבא לילדים) איך בדיוק אימא הסתדרה לבד עם ילדים קטנים, ממה הם התפרנסו באותם ימים, באיזה כלי נשק השתמשו באותה לחימה, למה הוא שוחרר מהלחימה רק לאחר חצי שנה? וכ"ו.

היום לאחר כל השנים אני יכול לראות בדמיוני איך נראתה המלחמה הקשה ההיא באותם ימים, כך בליל הסדר חייבים לספר שוב ושוב את אותם דברים ולפרט "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מארץ מצרים", כך אדם יכול להבין את גודל הנס שעשה הקב"ה לעם ישראל במצרים, אני בזכות הסיפורים של אבא שלי הבנתי כמה הקב"ה שמר עליו מכל צרה ומכל פגע והיום אני זוכה לכתוב את הדברים, וסיפור הנס שנעשה לאבותינו במצרים בתורה מפורטת מביא לידי חיזוק באמונה בקב"ה.

כשאבא יושב עם הילדים ולא משנה מה גילם ומספר להם על החסדים שבורא עולם עשה איתנו אין דבר גדול מזה שמחזק אותנו באמונה ונותן לנו מטען רוחני מהחג הזה לשאר ימות השנה.

שבת שלום!

פרשת כִּי תִשָּׂא

בשבת הקרובה אנו נקרא את פרשת פרה אדומה , בבית הכנסת מוצאים 2 ספרי תורה מן ההיכל בראשון יקראו 7 עולים בחובת היום בפרשת "כי תשא" ולאחר הקדיש המפטיר יקרא מהספר השני את פרשת פרה אדומה פרשת פרה עוסקת בטהרה מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה. בשל כך, יש הסוברים כי חיוב קריאת פרשת פרה הוא מן התורה ,ולאחר מכאן יאמר קדיש ויקרא את ההפטרה מספר יחזקאל לו "וזרקתי עליהם מים טהורים".

ר"י אברבנאל מבאר וזרקתי עליכם מים טהורים - כי כמו שהנידה [כדי] להתקרב אל בעלה תטבול במים חיים להיטהר מהטומאה, כן ישראל יסירו מעליהם עוונותיהם בעניין שיישארו טהורים ונקיים מהם, והנה ייחס התשובה אליו יתברך באמרו: 'וזרקתי עליכם', לפי שתשובה לא תשלם אלא עם העזר הא-לוקי שיושפע על החוטא לשוב אליו, וכמו שאמר (איכה ה', כא) 'השיבנו ה' אליך ונשובה'.

כל הטיהור הרוחני נעשה לקראת חג הפסח חג הגאולה , אנו מכינים את עצמנו לקראת הגאולה : "בניסן נגאלנו ובניסן עתידין להיגאל".

בפרשה מוזכר שוב עניין קדושתה של השבת ומעלת שמירתה בפסוקים טו –יז  וקטע מסתיים במילים "שבת וינפש".

שבת הוא יום המנוחה הלאומי של עם ישראל וממנו למדו שאר אומות העולם שכדי ליצור חברה שתתרום יותר לשוק העבודה חייבים לשמור על המנוחה, יום השבת ומנוחה הוא בין החוקיים החברתיים הראשונים שהעולם קיבל, מנוחה ביום הזו חשובה מאוד כדי שיהיה לנו כוחות, הכוחות שאנו זקוקים להם ולכן זיכינו לנוח בשבת הם כדי שנקדיש אותם לעבודת השם יתברך. את יום השבת יש להקדיש למנוחה וללימוד תורה.

מסופר על יהודי  עשיר  שחיי ברוסיה במאה הקודמת ולשם עסקיו הוא היה צריך לנסוע לעיר אחרת , מכיוון שבעבר אמצעי התחבורה היו שונים ואופן החיים היה שונה , הוא היה צריך לשהות לרגל עסקיו קרוב לחודש בעיר אחרת ורחוק מביתו, באחד הימים שהוא שוהה בבית אחר בעיר אחרת דופק על הדלת משהוא, הוא פותח ולא פחות ולא יותר הוא פוגש את  הקבצן של העיר שלו שבא לחפש את מזלו בעיר הזו, הוא שמח לפגוש אותו ומציע לו להיכנס ,הקבצן ממהר לדרכיו והוא אומר לו תישאר והקבצן משיב שהוא צריך עוד לעבור ולבקש נדבות מעוד בתים , העשיר מציע לו חמישים רובל תמורת זה שהוא יישאר אצלו הערב בבית והקבצן מסכים, העשיר מציע לקבצן לאכול ארוחה חמה ולאחר הארוחה הוא רוצה לשמוע ממנו מה חדש בעיר שלו ומה שלום בני ביתו.

הקבצן אומר לו שהוא עייף והוא רוצה ללכת לישון, העשיר כועס, למה הכנסתי אותך לביתי נתתי לך כסף ואוכל כדי לשמוע מה שלום אשתי וילדי,ואתה הולך לישון.

ככה אנו בשבת אוכלים ושותים בזכות השפע הגשמי שבורא עולם מוריד עלינו, ואח"כ רוצים לישון, מה עם משהוא לטובת הקב"ה, מה עם לימוד תורה בשבת ? מה עם ללמוד קצת הלכות שבת? למה לא להצטרף לשיעור בבית הכנסת?

חשוב לנוח, אבל השבת לא נועדה רק לשינה אלא במיוחד כדי שנוכל ללמוד תורה בנחת וביישוב הדעת, לכן עלינו לנצל את השבת כדי ללמוד עוד ועוד תורה.

עוד בפרשה מסופר על בניית עגל הזהב, אהרון מקבל את כל הנזמים של בנות ישראל לטובת בניית עגל הזהב, איפה ההיגיון של אותם נשים, הרי לאישה זכתה בבינה יתרה, והאם מהזהב הזה יצא גואל לעם ישראל?

אותם נשים ידעו שלא מדובר בעניין רציני , אבל מכיוון שמדובר בבנות ישראל הקדושות הם פשוט ענו לצווי בעליהם שביקשו מהם את הזהב, כמו כן הם ידעו שמכיוון שהם נתנו את הנזמים בקלות ודבר המתקבל בקלות אין בו ברכה לכן הם לא חששו יותר מידי מהמהלך.

ובורא עולם משלם שכר לכל בריה על מעשיה, גם על המעשה הזה שהם כיבדו את בעליהם, מובא בשם האר"י הקדוש שבפרשת בראשית מובא הפסוק "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", אותם נשים שעשו רצון בעליהם זכו לתקן את הקללה הזו ולהפוך אותה לברכה, ואמר הארי הקדוש כל אדם שאשתו "מושלת בו" תורתו מתקיימת.

כל המכבד רצון אשתו ומקבל את רצונותיה זוכה שתורתו שהוא לומד מתקיימת והוא עולה מעלה מעלה בדרגות התורה ומי שלא עושה ככה לא משנה כמה תורה הוא למד היא לא תתקיים אצלו.

קבלת רצון האישה ומרותה אינה הכוונה להיות "שפוט" של האישה אלא לכבד אותה בצורה מלאה ורק ככה ניתן לזכות לקבל להבין את לימוד התורה הקדושה.

שבת שלום!

פרשת כִּי תִשָּׂא

"וַיְהִי-שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים." (לד, כח)

משה לאחר חטא העגל עולה שוב להר סיני ל 40 ימי רצון ויורד ביום  הכיפורים עם הלוחות השניים לאחר שנשברו הלוחות הראשונים.  ברגע שהתגלה למשה מראה העגל, האותיות "פרחו" מלוחות הברית ונשארו רק הלוחות שנשמטו מידי משה רבנו ונשברו, לאחר תפילות ותחינות רבות זוכה משה רבנו לעלות שוב להר סיני ולקבל את הלוחות מחדש.

פרק זמן לא קצר היה בשמיים משה רבנו בזמן קבלת התורה , איך הוא ידע מה הם זמני היום ? ומה הוא אכל ? המדרש תנחומא מסביר שבזמן שמשה למד תורה שבכתב מבורא עולם הוא ידע שזה היום ובזמן שהוא למד תורה שבע"פ , משנה ותלמוד היה יודע שזה לילה, השמש הייתה משתחווה לבורא עולם לאחר סיום תפקידה וכך משה היה יודע שהגיע לילה, כשהמזלות והכוכבים היו משתחווים לבורא עולם משה רבנו ידע שהגיע היום.

עסק התורה נתן למשה רבנו יכולת להתקיים יותר מ 40 יום ללא אכילה, וכל זה היה בזכות מסירות נפשו של משה רבנו כי הרי אדם לא יכול להתקיים זמן רב ללא מזון.  מובא במסכת נדרים טו שמי שנשבע שלא יאכל שבוע ולא ישן 3 ימים מלקין אותו,  לעומת זאת משה רבנו היו לו את הכוחות לעמוד 40 יום בתענית מחמת חביבות התורה עליו.  לכן התורה נקראת תורת משה והיא מיוחסת רק אליו ולא לאדם אחר כי הוא מסר את נפשו למען עסק התורה, ורק שאדם מוסר את נפשו למען קיום התורה תורתו מתקיימת.

הרב שך זצו"קל מסביר שהתורה היא אינה כחפץ  הנקנה ע"י "מעשה קנין" ואחר המעשה החפץ שייך לאותו אדם לתמיד, אלא בכל יום אדם צריך לעשות את מעשה הקניין מחדש במסירות הנפש שלו למען התורה ולימוד קבוע מידי יום.

יהודי יכול להחליט שהוא מוציא רישיון על משאית דרגה 13 המאפשרת נסיעה במשאית מעל 15 טון , הוא ייגש וישלם למורה נהיגה עבור השיעורים כעבור פרק זמן הוא ייגש למבחן (טסט) ולאחר שהוא יעבור אותו הוא יקבל ממשרד התחבורה את הרישיון המיוחל .  אותו יהודי יכול יום לאחר קבלת הרישיון לנסוע במשאית ולעבוד בתחום, הוא גם יכול שלא לנסוע בכלל שום נסיעה ואחרי 10 שנים הוא יקבל מכתב ממשרד הרישוי שהוא צריך לשלם אגרת רישוי לחידוש רישיון כך שהרישיון שלו לנהיגה במשאית יהיה בתוקף, לאחר התשלום של האגרה הרישיון יחודש והוא יוכל להמשיך לנסוע במשאית מתי שהוא חפץ למרות שהוא לא נסע בכלל כל השנים, ולאף שוטר אין זכות לשלול לו את  הרישיון , למרות שאם לאחר 20 שנה הוא יחליט לנסוע הדבר יהווה סכנה לציבור, אבל יש דברים שאדם צובר בחיים ולא ניתן לקחת לו אותם לעומת זאת עסק התורה אמור להיות יום יומי.

חז"ל בשם "מגילת סתרים": "אם יום תעזבני - יומיים אעזבך" (ספרי, דברים). התורה היא זו שמדברת אל האדם ואומרת לו: אם תעזוב אותי יום אחד, אעזוב אותך יומיים! אי אפשר לזכות לתורה בלי קשר רציף אליה. מי שחושב שהוא יכול להרשות לעצמו להתבטל במשך שנתיים ואחר כך יצליח להתחבר מחדש ללימוד תורה - משלה את עצמו. כמובן, אין זה כלל מוחלט. יש יוצאי דופן, שלמרות תקופה של ארוכה של בטלנות, מצליחים להתעשת תוך זמן קצר, ולצלול לתוך ים התורה, כאילו נבראו מחדש בעת שעברו את סף פתח הישיבה. אבל, ההצלחה של יחידים איננה ערובה לכך שדרך זו היא בהישג יד כולם. רבים הִשלוּ את עצמם שיצליחו להפוך את עורם בבת אחת, והתבדוּ. ההרגל לבטלנוּת נעשה כ"טבע שני", ולא בקלוּת ניתן להשתחרר ממנו.

ישנם רבים שחוזרים בתשובה ולומדים בהתחלה תורה בצורה קבועה ולאחר זמן פחות קובעים עיתים לתורה , וכך אתה רואה אדם שהיה בפסגות גבוהות נופל נפילות רוחניות.

כל יהודי חייב לקבוע עיתים לתורה בכל יום , כי זה מה שמקיים אותו ונותן לו את הכוחות להמשיך בחיי היום יום, הפסקה בלימוד התורה יכולה לגרום למצב שיהודי יפסיק לקיים מצוות רבות עד למצב של ניתוק ח"ו והתנהגות שנוגדת את רוח ההלכה.

לימוד יום יומי , תוך הקפדה על לימוד הלכה והבנת הדברים זה מה שיגרום לאדם להתקדם בחיים , ולהגיע למצב של סיפוק גשמי ורוחני וחיים שלווים.

שבת שלום!

פרשת תְּצַוֶּה

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (כז, כ).

הפרשה השבוע מתחילה בציווים של עריכת הנרות בבית המקדש ומצות לבישת בגדי כוהנים את הנרות הדליקו בבית המקדש לכבוד ולתפארת וכמות השמן הספיקה כל יום מחדש, במיוחד בלילות הארוכים של חודש טבת ההדלקה הייתה דוחה שבת ושקולה כהקרבת הקורבנות . להדלקת הנרות השתמשו בשמן זית בלבד בעוד שידוע לנו שניתן להשתמש בשמנים אחרים להדלקת מאור ולא חייבים להדליק נרות עם שמן זית בלבד , הבן איש חי מסביר שהסיבה להדלקת הנרות בשמן זית בלבד היא שבשמן הזית יש רמז למאור התורה.

כי את שמן הזית היו מפיקים מזית שהוא למעשה מר וממנו יוצא השמן למאור ואף משמש לאכילה ולבישול להסביר לנו מה היא כוחה של התורה כי רק התורה יש לה את היכולת להפוך את המר למתוק ולשנות את חיי האדם. אנו נמצאים בגלות רוחנית למרות היותנו בא"י ,עדיין לא הגיע המשיח ולא נבנה בית המקדש, אור החיים הקדוש מסביר ד' גלויות היו בעם ישראל וכל גלות נגאלו בזכות האבות הקדושים והמעשים שלהם והזכויות שלהם, ובגלות הרביעית בה אנו נמצאים נגאל ב"ה בקרוב בזכות משה רבנו, הזכות של משה רבנו היא התורה שהוא מסר מבורא עולם לעם ישראל, התורה אינה מעשה של משה ושבזכות המעשה אנו נגאל , אלא היא מתנה מבורא עולם ואם נשתמש בה בצורה נכונה נזכה להיגאל בקרוב, כדי לממש את זכותו של משה רבנו עלינו לקבוע עיתים לתורה ורק בזכות הקביעה הזו נזכה ב"ה לגאולה הקרובה ולתחיית המתים , כמו ששמן למאור היה מופק מזית מר כך, כך לימוד התורה הוא כמו תהליך "הכתישה" של הזית להפקת שמן למאור, לימוד התורה משנה את נפש אדם ומוציא את המיטב שבו והופך אותו לבריאה חדשה, כיוון  שאדם חוזר בתשובה הוא נברא מחדש.

לאחר מצוות הדלקת הנרות מובא הציווי של לבישת בגדי הכהונה ע"י הכוהנים, הפרשה מתארת את הלבוש המלא ואופן הכנת הבגדים, הלבוש היה מיוחד ומפואר ובעל משמעות רבה , אף אחשוורוש בזמן המשתה שערך לעם ישראל לבש בגדי כהן שנלקחו מבית המקדש והשתמש עם כלים מבית המקדש במטרה לפאר את עצמו ולבזות את הכלים וזה מה שהביא עליו בסופו של דבר את "התקלה" עם ושתי אשתו שסירבה להקשיב לו.

ללבישת בגדי הכהונה הייתה לה משמעות מיוחדת , רק להתבונן בבגדים גרמה לאדם להגיע לידי הרהורי תשובה , כל פריט בלבוש בא לכפר על חטא אחר, ובמלאכת הכנת האפוד, נתלו חלק כל בני ישראל לסמן את הערבות ההדדית בין העם ועל האפוד היה מונח החושן שבו היה רשום השם המפורש וכך היה ניתן לראות באורים והתומים מה מצפה לעם ישראל.

הדלקת הנרות ולבישת בגדי הכהונה הייתה משפיעה באופן ישיר על האדם ומכניסה בו הרהורי תשובה, בימנו בית המקדש אינו קיים כאשר אדם לומד תורה מידי ערב הוא עושה מלאכה של הדלקת המנורה ולימוד התורה שקול כמו הקרבת קורבנות , יהודי שאוכל ואומר דברי תורה על השולחן מובא עליו הכתוב כאילו הביא קורבן עולה.

כמו שהכוהנים באו לשרת בקודש בבית המקדש הם החליפו את בגדיהם, גם עלינו לדאוג להקפיד על לבוש מתאים לעבודת הבורא, אנו עובדים את בורא עולם במשך כל היום ועלינו להתלבש בהתאם, הבגד הוא אולי דבר גשמי אבל משפיע על האדם, אדם שמתחזק ולוקח על עצמו מצוות ציצית קטן הדבר משפיע מאוד, כי הוא מרגיש לרגע שהוא לובש "אפוד" צבאי, לציצית אין משקל כמעט , אבל שלובשים אותה לראשונה
מרגישים את "משקלה", וכל המטרה שאדם ירגיש את לבושו והדבר יגרום להרהר בתשובה כל הזמן, כמו שבגדי הכוהנים השפיעו על הכהן והכניסו בו יראה.

לכן ללבוש האדם יש משמעות רבה וחשיבות גדולה כל עוד הוא מבין זאת ומכוון לשם שמיים, נכון שיש אנשים שמתלבשים בצורה מכובדת אבל המעשים שלהם אינם  דומים למראה שלהם ואף אינם טובים,אבל אין הדבר אמור למנוע מהאדם להתלבש בצניעות.

יהודי צריך תמיד להרגיש שהוא "בן מלך", כי אנו בנים של הקב"ה, ובנו של המלך לא יצא לרחוב עם בגדים פשוטים, וחלילה לא צנועים, אדם חייב לכבד את עצמו במלבושיו, לא כל אדם יכול להתלבש לעבודה ולחיי היום יום כמו שמתלבשים לומדי התורה, אבל הוא חייב להקפיד שלבושו יהיה צנוע ובצבעים שאינם מושכים את העין , בהיותו במקום ציבורי בתור לקבלת שירות שיסתכל על עצמו ואיך הוא נראה אולי יחסית שונה לאחרים , אך הוא נראה מכובד יותר, והלבוש עצמו מכניס בו יראה, כי אדם מתלבש כאדם דתי , הדבר מהווה כמעין גדר, שהוא מרגיש את הציצית לגופו, עליו להרהר בתשובה  ולשקול את מעשיו.

כשם הלבוש היה משפיע על הכוהנים בעבודתם וכך הם היו יכולים להדליק את המנורה בבית המקדש מתוך מחשבה טהורה, אנו צריכים שהפנימיות  שלנו והחיצוניות תהינה שוות כי בעקבות הפעולות נמשכות הלבבות.

שבת שלום!

פרשת תְּצַוֶּה

אנו נמצאים בשבת מיוחדת ב"ה לפני חג הפורים בא אנו  קוראים את פרשת זכור בה מוזכר את אשר עשה עמלק לעם ישראל ביציאות מארץ מצרים חז"ל מקשרים את הפרשה לפורים כי המן הרשע הוא צאצא ישיר של אגג מלך עמלק, בנוסף קוראים את ההפטרה "פקדתי את אשר עשה עמלק" בא מסופר על כעסו של שמואל הנביא על שאול שלא הרג את מלך עמלק אגג ולמרות שהוא היה בכלא השפחה שלו נפגשה איתו וממנה המשיך זרע עמלק עד המן הרשע וכ"ו.

רוב הפוסקים סוברים ששמיעה של הפרשה היא מהתורה ויש חלק שסוברים שהיא מדרבנן ובדרך כלל נוהגים לקרוא את הפרשה במספר טעמים, יש דעות בהלכה שגם נשים חיבות לשמוע את הפרשה ויש מקומות שלפני מנחה של שבת  קוראים את הפרשה  לנשים, הרב מוצפי סובר שאין חיוב לנשים לקרוא את הפרשה ויכולות לקרוא את הפרשה מתוך חומש בביתם ואם יש להם אפשרות להגיע לבית כנסת ולשמוע זה מצוין אבל בד"כ נשים המטופלות בילדים קטנים פטורות.

בתקופת הגאונים נקראה בשם שבת מחיית עמלק.

בפרשת תצווה זו הפרשה היחידה מאז פרשת שמות שבו נולד משה רבנו ועד סוף חומש דברים בפרשת וזאת הברכה לא מוזכר בכלל שמו של משה רבנו , הסיבה לכך מכיוון שבפרשה הבאה שאנו נקרא לאחר חטאו בעגל משה כדי לכפר על עם ישראל אומר לבורא עולם "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" ואמרו חז"ל: 'קללת חכם אפילו על תנאי היא באה', אמר הקדוש ברוך הוא: אעשה לך לפנים משורת הדין, אמחה אותך מן הספר אשר כתבתי, כלומר מסדר 'ואתה תצוה' שכתבתי לפני 'כי תשא', וזו היא הקללה שעשתה רושם, שלא נקרא שם שמו, ובשביל כך לא נזכר משה בזה הסדר.

משה רבנו אמר את הדברים סה"כ מתוך זה שהוא אהב מאוד את עם ישראל וויתר על גדולתו והוא ידע מה משקל כל אות בתורה ולמרות זאת הוא מוותר על זה למען הכבוד.

לפעמים בחיי היום יום אנו אומרים דברים וכך חורצים גורלות , אין אנו שמים לב למה שיוצא מפינו.

מסופר על אישה אחת שהייתה לקראת לידה ובד"כ לחדר הלידה מתלווה האם לעזור ולהוריד מהלחץ הטבעי שיש בלידה וכך, אבל במקרה שלה "מקור הלחץ" הייתה האימא ולכן היא העדיפה שאחותה תתלווה אליה לחדר הלידה , היא פנתה אל אמא ואמרה לה שהיא מעדיפה שאחותה תהיה איתה בחדר הלידה, האם כל כך נפגעה מן העניין ואמרה לה :" לא צריך אני גם לא אבוא לברית של הילד שלך" , והאישה ילדה בשלום וביום הברית האימא הייתה מאושפזת בית חולמים עקב וירוס קשה.

האם אמרה את הדברים מתוך כעס והיא שמחה שנולד לה נכד והיא הייתה מגיעה לברית אבל אותו רגע של כעס גרם לה לומר את הדברים הללו.

כדאי לנו להיזהר בכל מילה שאנו מוציאים מהפה כי כל מילה חורצת גורלות.

משה רבנו אמר את הדברים מאהבה הגדולה שלו לעם ישראל ולמרות זאת דבריו התקבלו.

יהיה רצון שנדע לשמור על לשוננו.

שבת שלום!

פרשת תְּרוּמָה

הפרשה שלנו עוסקת כולה בנושא אחד: הציווי של הקב"ה למשה רבנו על בניית המשכן. בהתחלה הקב"ה מצווה את משה רבנו לאסוף תרומות לבניין המשכן, ולאחר מכן מתקבלים ההוראות לבניית המשכן בהתחלה ארון הברית, הכפורת, שולחן לחם הפנים,מנורה,יריעות, קרשי המשכן, האדנים,פרוכת,מזבח נחושת וקלעי החצר וכל כלי מקבל את המידות שלו ואת החומרים שמהם יש לבנות אותו.

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ." (כה, י)

לבניית המשכן בני ישראל השתמשו בעצי שטים אותם עצי שטים שנשתלו ע"י יעקב אבינו בדרכו למצרים והם שמשו את בני ישראל בעתיד לבניית המשכן, המשכן היה נלקח ע"י שבט לוי וכל פעם מחדש המשכן הורכב מחדש במסגרת המסעות של בני ישראל במדבר מספר לא מבוטל של מסעות במשך 40 שנה, בין כל המפרט הטכני של בניית המשכן אנו רואים אייך הקב"ה מתחשב גם בניין המשכן שכולם בעם ישראל מוכנים להקריב את עצמם ואת כספם למען הבניה שלו אנו רואים כמה שהקב"ה נמצא פרטים הקטנים ביותר, את המשכן היה צריך לפרק מידי פעם ולנשוא אותו ושאר חלקיו ע"י שבט לוי וארון הברית היה נישא ע"ג כתפיים של הלווים, זה לא פשוט לנשוא את הדברים הללו ועוד בתנאי השטח של מדבר סיני, לכן הקב"ה דאג שהמשכן יבנה מעצי שיטים שהמשקל שלהם הוא לא כבד בכלל אולי הם נראים קצת ארוכים אבל הם נוחים לנשיאה ואף יותר מזה המזבח של המשכן היה עשויי מנחושת ולא מזהב כי זהב שוקל יותר מנחושת וגם פה רצה הקב"ה להקל על בני ישראל, אנו למדים מדברים פשוטים שהקב"ה יודע את כל הפרטים המרכיבים של חיינו ואם אנו צריכים לעבור ניסיון מסוים גם הוא דואג לכל הפרטים הקטנים ושהניסיון יהיה במסגרת היכולות שלנו לעמוד בו ואין לו עניין למוטט אותנו חלילה, המשכן למראית עיין נראה צנוע מאוד ואין פה יותר מידי פאר, אומנם בית המקדש שהמשכן הוא הבסיס שלו גדול ויפה ומפואר, אבל הקב"ה רוצה להקל על בני ישראל במדבר בכל דבר אפשרי אם זה במזג האוויר שבני ישראל יצאו בחודש האביב ולא בחורף או בקיץ למדבר כדי להקל עליהם וגם פה בפרשה שלנו המשכן שהוא חשוב מאוד נבנה בצורה מהירה ופשוטה וצנועה במטרה להראות לנו שהתורה מתקיימת במי שהוא ענו וצנוע ולכן התורה נתנה במדבר.

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם." (כה, ח)

היה יותר הגיוני לרשום בתוכו ולא בתוכם, אבל הקב"ה מבקש מכל אחד מאיתנו לבנות משכן ואז הקב"ה ישכון שמה, שאדם מתחתן ובונה בית יהודי כשר ודואג שיהיה שלום בית בינו לבין אשתו והאווירה בבית טובה הדבר גורם לשכינה לשכון בתוך הבית השלו, שיש שלום והבנה בבית בין בני הזוג הקב"ה יכלו לשכון "בתוכם", השכינה שורה בלב האדם וכדי להגיע לכך שהשכינה תשרה בביתו צריך להיות כמו המשכן במדבר מורכב מפשטות וענוה, ורק במקום כזה הקב"ה נמצא.

פרשת מִּשְׁפָּטִים

"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (כא, א)

רש"י - ואלה המשפטים - כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש. לאחר שבפרשה הקודמת משה נפגש עם יתרו ועם ישראל,ומקבל את עשרת הדיברות , יש מעין הפסקה בהמשך הסיפור הכרונולוגי של קורות עם ישראל במדבר ובפרשה שלנו,ובפרשות הבאות ישנם ציווים והלכות לבני ישראל.

בפרשה שלנו בני ישראל מקבלים את המצות הראשונות לאחר עשרת הדיברות, פרשת משפטים עוסקת ברובה במשפט עברי, בדינים ובהלכות הנוגעות ליחסים משפטיים בין אדם לחברו. הסמיכות של הפרשה שלנו לפרשת הקודמת באה להציג את החוקים שנאמרו כאן ועוסקים בהלכות של בן-אדם לחברו, לבין 'עשרת הדיברות' נועדו על מנת להדגיש את חשיבות של אותם מצוות 'בן אדם' לחברו, שהם שקולות לעשרת הדיברות.

בכלל יש לציין שהמצוות הראשונות של בני ישראל שמקבלים הם לגבי היחס שצריך להתייחס לעבד , להזכיר לנו  שבני ישראל למרות כל הניסים, לפני תקופה קצרה היו עבדים וכיום העם עבדים של הקב"ה, וכשם שהקב"ה מתנהג בצורה טובה עם עבדיו גם אנו צריכים להתנהג בהתאם.התורה מצווה אותנו בראשונה את דיני עבד העברי מכיוון ש"דרך ארץ קַ‏דְמָ‏ה לתורה" היא אִמרָ‏ה של חז"ל לפיה, אם אין האדם נוהג ב"דרך ארץ" - בנימוסים ובהליכות המקובלות בחברה שבה הוא חי - לא ניתן ללמד אותו תורה ומצוות. על פי תפישת היהדות, התורה אינה מדע ככל המדעים, אלא מקיפה את הליכות חייו של אדם מישראל: בביתו וביחסו עם הציבור הסובב אותו. כאשר האדם אינו נוהג בדרך ארץ עם הבריות, הוא עלול לקיים בדרך לקויה את מצוות התורה והנהגות ההלכה היהודית. לכן, כאשר לומדים תורה ומצוות יש להדגיש את חשיבות הצורך לקיום יחסי אנוש עם בני האדם עימם יבוא האדם בקשר ישיר, ודרך ארץ כפי הציבור הסובב אותו וכי רק אדם שיודע להתנהג עם הסובבים אותו בצורה יפה יוכל לקבל את התורה ולהבין אותה ולעלות במעלות התורה.

לא במקרה אנו מציינים השבוע את  יום השנה להסתלקותו של רבי ישראל סלנטר , שהיה מגדולי ישראל והוא היה  המייסד של תנועת המוסר שקמה ביהדות אירופה במאה ה-19, רבי ישראל נפטר בשבוע הזה שאנו קוראים את הפרשה , הוא היה מוכיח את הרבים בכל מה שקשור להתחשבות באחר ולעזרה לזולת. באחת מן השבתות הוא כינס את כל העשירים בעיר בשבת פרשת משפטים, ופנה לכל אחד מהם בתקיפות ותיאר איך כל אחד מהם "מחמיר" במצוות שונות ואף רוכש תפילין מהודרות ולעומת זאת עובר על מצוות התורה בכך שהם לא עוזרים לעניים ואף עוברים על הפסוק "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן"(כב,כא). בכך שהם נמענים להלוות כסף לעזור לעניים ורק חושבים על עצמם, ללמד אותנו שזה טוב וחשוב להדר במצוות אבל אין הדבר מועיל, שמנגד אנו מתעלמים מן החלש בחברה. עם ישראל זכה לקבל את התורה, וכדי לקיים אותה חוקיה הראשונים מדברים בכל מה שקשור בלהתחשב בחלשים שבחברה, כי רק כך ניתן להגיע לשלמות, וחברה חזקה זו חברה שעוזרת לכולם ללא הבדל, וכל החוקים החברתיים שאנו מכירים היום כגון איסור הלנת שכר "ביומו תתן שכרו", הם חוקים מהתורה וקיימים לפני כל המהפכות שעבר העולם המודרני במאה השנים האחרונות, כי התורה בחוקיה דואגת לכולם ולחברה שווה וצודקת וקיום מצוות התורה צריך להיות תוך כדי הסתכלות על האחר ושאתה מסתכל על האחר ומתחשב בו אתה מתגבר על מידת הגאווה וכך אדם זוכה לקבל את התורה בשלמותה.

פרשת מִּשְׁפָּטִים

"כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". (כב, כא)

יש מי שחושב שהחוקים החברתיים הם המצאה של המאה האחרונה , ותוצאה ישירה של מהפכות חברתיות שהתרחשו בתחילת המאה שעברה, החוקים החברתיים והמוסדות שעוזרים לחלשים התפתחו במדינה מאז שהיא קמה לפני 60 שנה, אבל התחשבות בחלשים שבחברה אלו החוקים הראשונים שקיבלו בני ישראל במדבר.  הנושא של חוקי עבד עברי בא להסביר לנו שיש מצב שבו אדם הגיע למצב כלכלי קשה עד שהוא נהפך לעבד לאדם אחר, היחס לעבד מצד הבעלים שלו הוא שונה, לא כל עבודה העבד העברי אמור לעשות, סגנון   הדיבור והיחס אליו צריך להיות עדין ומתחשב עד אשר הוא אומר " אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי", איזה עבד יאהב את הבעלים שלו כך שיגיע למצב שהוא רוצה להישאר עבד מעבר לזמן הקצוב לו, רק עבד שמקבל יחס וכבוד מצד הבעלים שפועל ע"פ ההלכה שרגישה לחלשים בחברה.

התורה מדברת על כל אותם יתומים ואלמנות שהם במצב מאוד קשה ועוד הרמב"ם מוסיף (דעות ו,י) שאפילו באלמנתו של מלך ויתומיו יש להיזהר , למרות שלמראית העין אלמנה של מלך היא לא נראת מסכנה לפחות מהבחינה הכספית והיא די "מסודרת", אבל רק בורא עולם יודע מה גודל הצער של אותם יתומים ואלמנות וכמה גודל הכאב שלהם.

"'כל אלמנה ויתום לא תענון', ר' יוסי אומר למה אהב יתומים ואלמנות אלא שאין עיניהם תלויות אלא בו שנאמר: 'אבי יתומים ודיין אלמנות'. לכן דין הגוזל יתומים ואלמנות כאילו גוזל לקב"ה שהוא אביהם שבשמים והוא כועס עליו, שנאמר: 'וחרה אפי והרגתי אתכם'" (שמות רבה).

הקב"ה הוא אבי היתום יותר מכל אדם אחר כי עיניו של היתום נשואות אליו בלבד אין ליתום אב חי לפנות אליו ולכן הוא תמיד דיבורו כלפי שמיים. מי שאצלו הקריאה אל הקב"ה היא טבע, והקב"ה הוא האב והאם המרחמים, אזי קריאתו בוקעת את הרקיעים ומגיעה הישר לכסא הכבוד.

ולכן התורה מצווה אותנו במצווה שסימנה סה בתרי"ג המצוות, להתייחס בצורה יפה כלפי היתומים והאלמנות לדבר איתם בכבוד ובנחת ושהמשא ומתן איתם יהיה בדרך כבוד ואם נתנו להם משהוא אסור לנו להתחרט על כך, יש להתייחס בצורה עדינה ביותר כי הם הכי קרובים לבורא עולם בתפילתם ואוי למי שמצער אותם חלילה .

יהודי אחד ביקש מאחד מגדולי ישראל שיתפלל עליו שבניו יצליחו בלימודם בישיבה, הרב אמר לו תיגש ותבקש מהאלמנה הפלונית שתתפלל עליך , כי תפילתה מגיעה עד כסא הכבוד וכל זאת מתוך הקושי וצער שהיא נמצאת, כי מי שמתפלל מעמקי ליבו תפילתו נשמעת.

אם חלילה אדם אינו נזהר בכבודם, הקב"ה בעצמו תובע את עלבונם כי אין מי שיגן עליהם מלבד בורא עולם, במידה ואדם פגע באלמנה הקב"ה יגרום לכך שאשתו תגיע למצב הזה והוא ימות במלחמה, ואם האישה פוגעת באלמנה בורא עולם ידאג לכך שהיא תמות ובעלה יתחתן שוב ואשתו החדשה תתעלל בבניה כשם שהיא ציערה את האלמנה. כמו בסיפור של חנה ופנינה , שפנינה ציערה אותה ולמרות שהדבר היה לשם שמים, היא נענשה בכך שכל ילדיה מתו רק בגלל הצער שנעשה לאלמנה.

עוד מובאת בשם חז"ל האמרה ""היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" (נדרים פא ע"א)

לפיה הפוטנציאל הרוחני איננו תלוי במצב הכלכלי של ההורים, וחובה על החברה לסייע לילדים שמצבם הכלכלי של הוריהם קשה, ולאפשר להם למצות את הפוטנציאל הטמון בהם לטובתם ולטובת החברה כולה, כי דווקא מתוך הקושי צומחת הערכה לחשיבות לימוד התורה ואהבת הלימוד, דבר שמביא לכך שהלומד תורה מתוך קושי זוכה לגלות חידושים רבים בתורה, וגדולי ישראל רבים היו יתומים, והמפורסם שבהם היה האמורה אַבַּיֵּי. הוא היה ראש ישיבת פומבדיתא עד יום מותו. הוא נודע כאדם צנוע וישר, התפרנס מעבודת האדמה והיה עני רוב ימיו. אביו, כייליל, מת בעת שאמו הייתה בהיריון, ואמו מתה בלידתו; הוא אומץ על ידי דודו, רבה בר נחמני . קיבל את הכינוי "אביי", לפי ראשי תיבות הפסוק: "אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם".

ולכן עלינו תמיד לכבד ולהתייחס בצורה העדינה ביותר ליתומים ולאלמנות ושאנו משמחים אותם וזוכים להתברך מהם אנו מתברכים ישרות מהקב"ה.

שבת שלום!

פרשת יִתְרוֹ

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יח, א)

רש"י מפרש - מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז), יתרו - שבע שמות נקראו לו רעואל יתר יתרו חובב חבר קיני פוטיאל (מכילתא) יתר על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה, יתרו לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו, חובב שחבב את התורה, וחובב הוא יתרו שנא' (שופטים ד) מבני חובב חותן משה, וי"א רעואל אביו של יתרו היה ומה הוא אומר (שמות ב) ותבאנה אל רעואל אביהן שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא, בספרי.

יתרו הוא החותן של משה רבנו, יתרו היה כהן גדול של עבודה זרה ועזב אותה והתגייר לאחר קריאת ים ומלחמת עמלק, הפרשנים חלוקים לגבי זמן המפגש בן משה לבן יתרו, אך למפגש מגיע יתרו עם ציפורה אשת משה וילדיה, יתרו מתרשם מאוד מהניסים שעשה הקב"ה לעם ישראל  והוא מהלל את הקב"ה ואף מקריב לו קורבנות, יתרו אף נותן עצה חשובה למשה אייך לערוך רפורמה במערכת המשפט כי למעשה משה הוא זה ששפט את עם ישראל מבוקר ועד ערב, הוא אף מציע לו שהשופטים יהיו אנשים צנועים ולא בעלי תאוות של ממון כי רק כך הם יוכלו לשפוט בצדק את העם, כי מי שחיי בצניעות ובענווה  יודע להבין ולהרגיש חוסר של אדם אחר.

למעשה אפשר לאמור על יתרו שהוא זכה לעבור "סמינר" של ארגון "ערכים" ואח"כ החליט לחזור בתשובה ואנו רואים זאת שהוא אומר בפסוק: עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקים:  כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם(יח,יא), הוא אמר שמשה אמת ותורתו אמת והוא זכה לקבל פרשה שלמה על שמו בזכות החזרה בתשובה שלו.

לאחר העצה שיתרו נותן למשה הוא נפרד ממנו ולא מצטרף לעם ישראל בהמשך המסע במדבר סיני, וגם בהמשך החומש אין זכר ליתרו רק במשך התנ"ך לפי ספר שופטים (פרק ד')מובא שבני "חבר הקיני", ובהם יעל אשת חבר הקיני (שהרגה את סיסרא), שישבו באזור יריחו, היו צאצאיו של יתרו, ואף חז"ל מוסיפים שבני בניו ישבו בלשכת הגזית שהיא הייתה אחת משש לשכות העזרה בבית המקדש השני. לשכה זו הייתה מקום מושב הסנהדרין הגדולה, בית הדין היהודי העליון, שמנה שבעים ואחד חכמים.

היה יותר הגיוני לשמוע לאחר החזרה בתשובה של יתרו על ההמשכיות שלו, ועל בניו שנולדו לו, אומנם חלק מצאצאיו זכו בחלק חשוב בעם ישראל, אבל הרבה המשכיות אין ליתרו, למה?  יתרו התרשם מאוד מהניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, הוא "התחזק" לקח על עצמו כיפה וציצית ושמירת שבת וזהו, הוא לא השקיע מאמץ בהנחלת המסורת של עם ישראל לבני, הוא פשוט ריחם עליהם , הוא היה מודע למצוות של עם ישראל אבל הוא ראה את הכוס הריקה הוא ראה רק את הקושי בקיום המצוות ולא ראה את החיות שהמצוות נותנות למי שמקיים אותם, הוא לא רצה שהבנים שלו יקומו מידי מוקדם כדי להתפלל שחרית, ואיסורים בתורה היו ניראים קשים ליישום על בניו, הוא הבין שהכול אמת אבל העדיף לא להיות "קיצוני" בדת והסתפק רק הוא בקיום של המצוות, ולכן הוא לא זכה להמשכיות. שאדם זוכה לחזור בתשובה ולשמור תורה ומצוות עליו לחנך את בני ביתו באהבה ובהבנה לקיים את המצוות, זה מצוין שאדם מתפלל כל יום ומקיים תורה הוא מצוות אבל עליו לשלב את ההדרכה של בני ביתו בקיום תורה ומצוות, הקפדה על מצוות כהלכתן אינה באה להעיד על קיצוניות, כדי שלאדם יהיה המשכיות בקיום התורה בבניו עליו לשמש דוגמא ולקיים באהבה את כל המצוות גם אם הם קשות ולהנחיל אותם לבני ורק כך הוא יזכה להמשכיות. בחינוך לעבודת השם יש להקפיד על כל פרט ועל קיום כל מצווה, אם אדם מקל ראש במצווה מסוימת הדבר יכול לגרום וליציאה מהדרך ואי המשכיות.

קיום תורה ומצוות בצורה מלאה היא כלי חשוב מאוד בהמשך הקיום של העם היהודי, שאדם מונע מעצמו ללכת למקומות מסוימים או להשתתף באירועים "לא צנועים" אין הדבר בא להעיד עליו שהוא דתי קיצוני, כי ברגע שהוא לא יקפיד על כך מלבד זאת שהוא עובר על עברות חמורות מהתורה הוא גורם לזלזול בקיום המצוות  ומנתק את ההמשכיות שלו בקיום תורה מצוות והמשך הקיום שלו כאדם דתי ושל כל עם ישראל.

פרשת יִתְרוֹ

"וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". (כ, כא)

בסוף הפרשה אנו קוראים על 2 מצוות נוספות במסגרת תרי"ג המצוות שבתורה  ,הציווי לבנות מזבח אבנים שלא יגע בהן ברזל ושלא יהיו אבנים שנעצבו באמצעות כלי ברזל,  את האבנים למזבח יש להביא כמו שאמרו חז"ל (במסכת מדות ג ד) מן בתולת הקרקע או מן הים הגדול, ומספיק שנגעה ברזל באחת מן האבנים המזבח עצמו היה נפסל לשימוש, למה ישנה התעקשות על צורת בניית המזבח? למה למנוע בנייה באמצעות ברזל?

רש"י משיב: ותחללה - היא מלמדת שאם הנפת עליה ברזל חללת  שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל והרי דברים ק"ו ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.

המטרה של המזבח היא הקרבת קורבנות  לפני בורא עולם ולא בדרך בה אנו מקריבים אחרים במקומנו, כל המטרה של הקורבן היא להביע חרטה על מעשה וכדי שהחרטה תהיה מלאה עלינו לטהר בראשונה את  המחשבה שלנו ולהקריב מעצמנו והמזבח הוא נמוך ונעשה מדברים גשמים להסביר לנו שדבר ראשון כדי לכפר על המעשים שלנו עלינו להנמיך את עצמנו ושאנו מקדשים דבר גשמי והופכים אותו לרוחני .כשדבר גשמי צריך לשים לב שאין בו אפילו סימן המנגד את המטרה שלנו, והתחלה של הקרבת קורבן היא בפינו שאנו מביעים דבר ראשון חרטה בפינו ורק אז מקריבים את הקורבן וגם בבדיקת כשרות הקורבן בודקים אם אין בה פגם ובמיוחד בפה, כי אם יש לו פגם פיזי בפה הוא פסול, ללמד אותנו שהפגם העיקרי של האדם הוא בפיו, אתה יכול לראות אדם נמוך מאוד גדול בתורה וההפך, שמן או רזה אותנו לא מעניין איך נראה האדם שמדבר דברי תורה אלא מה שיוצא מפיו לעומת זאת הגויים חשוב להם  שהקורבן יראה יפה בלבד ובלי להתייחס לתוכן כי אין להם כוונה אמיתי בהקרבת קורבנות אלא דבר סמלי בלבד.  הגויים לא מקבלים בהבנה שום קורבן שמוקרב מלבד קורבן "עולה" שהוא קורבן שנשרף איך שהוא שלא כמו קורבנות אחרים שהכוהנים אוכלים או שאר בני העם, הם לא מצליחים להבין שניתן לקדש דבר חומרי ולהפוך אותו לרוחני, ולכן הר סיני לאחר מעמד מתן תורה חזר לצורה הרגילה שלו כי פסקה בו הקדושה, כי רק שאדם יודע לקדש את החומר הדבר הופך לרוחני, אנו יכולים לראות זאת בחיי היום יום שאדם מגיע לכותל המערבי גם אם הוא רחוק מתורה ומצוות הוא מרגיש קדושה, מדובר רק בחלק קטן מבית המקדש ולמראית עין דבר גשמי בלבד קיר של לבנים, אבל התפילות ודברי התורה שנאמרים במקום נותנים את החיות הרוחנית למקום.

"וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי  אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו". (כ, כב)

עוד מובא הציווי שלא לעלות על המזבח במדרגות כדי שלא יעשה פסיעות גסות בעלותו(ספר החינוך), באותם ימים הביגוד היה שונה מהיום ועליה בצורה של פסיעות גסות הייתה גורמת לחשיפת אבריו המוצנעים של האדם ולכן המצווה היא שלא לפסוע פסיעות גסות עליה להקרבת קורבן למזבח תתבצע בצורה צנועה כך אדם לא יחשוף חלילה את אבריו המוצנעים ולכן לכוהנים נתפרו מכנסי בד מיוחדים לעבודת הקדוש, ורש"י מוסיף: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה.

אלו הפסוקים המסיימים את הפרשה המיוחדת שלנו בה בני ישראל זוכים לקבל את עשרת הדברות , למראית העין הדבר נראה קצת לא שייך לפרשה ואולי שולי , אבל הציווי הזה מייד לאחר שנאמרים עשרת הדיברות בא לומר לנו שכדי לקיים את עשרת הדברות הדבר צריך להיות בצורה שלמה לשם שמיים וללא גאווה ולשים לב לפרטים הקטנים וגם שאנו עושים דבר שנראה חשוב לראות שהוא לא פוגע באחרים , והמטרה של המצוות היא שנדע לשבר את עצמנו ולהוריד מהגאווה שלנו ולהבין שכל מטרת קיום המצוות היא לתקן אותנו, וכדי שקורבן יהיה שלם ויעלה לפני הבורא בצורה שלמה עלינו לשבר בראשונה את מידת הגאווה  כפי שאמר  ה"נעם אלימלך" כאשר אדם מתגאה ומתפאר במעלותיו, מתגלים על ידי כן חסרונותיו. בגאותו הריהו חושף לעיני הכול את מומו ושטותו.

שבת שלום!

פרשת בְּשַׁלַּח

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹקים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יג,יז).

חז"ל אומרים לנו שכל לשון "ויהי = לשון צער הוא". הביטוי "ויהי בימי" מופיע בתנ"ך 5 פעמים, ועוד 4 פעמים מופיע הביטוי "ויהי בימים ההם". בכל המקומות זוהי פתיחה לתיאור של תקופה עצובה, תקופה של מלחמה או סבל גדול.

נשאלת השאלה למה הפרשה שלנו מתחילה בלשון הזה? הרי זוהי שבת מיוחדת שנקראת "שבת שירה", על שם "שירת הים" ששרו בני ישראל לאחר שחצו את ים סוף, עוד אנו קוראים בפרשה את "פרשת המן" בה מסופר על ההשגחה הפרטית של בורא עולם בזה שהוא זן ופרנס את עם ישראל במדבר ושהוריד כל יום "מן" מהשמים,וגם שעמלק נלחם בעם ישראל הוא יוצא מובס ולמרות זאת הפרשה מתחילה בלשון של צער.

ה"אור החיים" הקדוש עונה על השאלה, נכון שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, אך היו הערב רב וקטני האמונה, שלא האמינו שיבוא היום שפרעה מרצונו ישלח את ישראל. לכך נאמר: וַיְהִי לשון צער, שהיו יהודים שהודו בפיהם שזהו "נס" שפרעה בעצמו הוא זה ששילח את ישראל, ורק אחר כך על ים סוף נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכך נאמר "בשלח פרעה", מרצונו. להראות לקטני האמונה את גודל הנס. הוא פרעה שאמר למשה ואהרון: "ואת בני ישראל לא אשלח", הנה הוא משלחם מרצונו.

ועוד ניתן לאמר: "בשלח פרעה" – הוא שגרם לעצמו לשלח את העם ולרדוף אחריהם, עד שהקב"ה טיבעו בים סוף. שאמר הקב"ה: אתה, פרעה, לא קיימת: "שלח תשלח את האם, והבנים תקח לך". אלא, שילחת את האבות והאמהות אך את הבנים טיבעת ביאור. כך אני, הקב"ה, משלח אותך ועבדיך, בים סוף, ואת בתך – בתיה, אוריש לה גן עדן".

בני ישראל עומדים לפני ים סוף עמוד הענן מפריד בניהם לבין החיילים של פרעה  והם במצב של חוסר אונים, גם במצב הקשה הזה לאחר כל הניסים שהם זוכים לראות בארץ מצרים, אותם "קטני אמונה" מנסים להוריד את מצב הרוח ולהגיד הכול אבוד צריך לחזור בחזרה, וזה נשמע רע הקב"ה עושה ניסים גדולים לעם ישראל במכות שהוא מכה את ארץ מצרים וגם במעמד הזה אנו קוראים על כך שעמוד הענן עוצר את פרעה מלפגוע בעם ישראל ורק לאחר שהם עברו הוא מאפשר לפרעה לעבור ולמצוא את סופו שם ולמרות זאת הם קטני אמונה. לשון הצער ויהי ניתן לראות בחיי היום יום אצל אנשים שלמראית עין נראים כשומרי תורה ומצוות ומקפידים על מצות רבות ותפילה במניין אבל שהם מגעים לניסיון קשה כמו של פרנסה למשל הם שוכחים את כל מה שהקב"ה עושה למענם בכל יום ואף לא רואים את "עמוד הענן" ומדברים בצורה של חוסר אמונה. חז''ל אומרים לנו: 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף', בקריעת ים מצד אחד ומצד שני  המצרים לא נותר דבר אלא להרים את הראש למעלה ולהתפלל לבורא עולם ולחכות לישועה, צריך לעשות השתדלות בכל מה שקשור בעבודה, אבל רבים עושים יותר מיד השתדלות וכך הם פוגעים באמונה שלהם ובביטחון בבורא עולם, מפתחות הפרנסה הם בידיו ועלינו לזכור שמי שנותן חיים נותן גם מזונות. הסימן המובהק לאדם שיש לו בטחון הוא, שלעולם אינו חושב על כסף וכל שכן שאינו דואג, ואם חסרה לו פרנסה, הוא מאמין שחסרון הפרנסה שלו הוא מהשם יתברך והוא אינו מאשים אף אחד – ובודאי לא את עצמו.

אמר ר' ישראל מסלנט זצ"ל, שמי שעובד שעות נוספות רודף הוא אחר הקללה האמורה בתורה "בזיעת אפיך תאכל לחם".  אנשים רבים חושבים שזה ציווי ולא מבינים שזו קללה!

עלינו לבטוח בבורא עולם תמיד ולהבין שהפרנסה בידיו.

פרשת בֹּא

"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם" (י, ב)

בפרשה השבוע אנו קוראים על המכות האחרונות שבורא עולם מביא על ארץ מצרים, לב פרעה מוקשה ע"י בורא עולם, כי באופן טבעי לאחר מכת הברד גם אדם רשע היה נכנע אך  כדי שהוא יקבל את כל המכות לקראת הגאולה הקרבה בורא עולם מקשה את ליבו בניגוד לטבע.

בדרך כלל לפני כל מכה באה הכרזה איזה מכה תבוא עכשיו, אבל לפני מכת ארבה מובא העניין של סיפור יציאת מצרים, פה הולכת לבוא מכה שתשאיר את חותמה לאורך זמן. בד"כ כל מכה לאחר שהסתיימה לאחר זמן מה לא נותר זכר למכה, לדוגמא לאחר מכת ערוב, החיות הרעות נעלמו לאחר שמשה הסיר את המכה מארץ מצרים. אבל פה במכת ארבה ההרס היה רב דבר שבמשך שנים יקח לתקן אותו, הארבה הרס כל נחלה טובה שנותרה עוד במצרים והמכה הנ"ל הותירה רושם לאורך זמן, בנוסף מכת הארבה קבעה את הגבול בין מצרים לארץ כוש באופן סופי, כידוע היה סיכסוך לגבי קו הגבול בין מצרים לארץ כוש, ובמכת צפרדע ניתנה הוכחה לגבול האמיתי בין שני המדינות בכך שהצפרדעים היו בכל ארץ מצרים כמובא: "וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, א). הצפרדעים היו בכל ארץ מצרים וכך ניתן היה לדעת את הגבול המדויק, ועוד מביא הבן איש חי שבמכת הארבה ניתנה הוכחה נוספת והדבר גרם לפרעה לבושה נוספת ולכן החרטומים גם באו בטענה כלפיו.

"מִי וָמִי הַהֹלְכִים" (י, ח)

לפני מכת הארבה פרעה מנסה להגיע עם משה רבנו לפשרה בכך שהוא יאפשר רק לגברים לצאת מארץ מצרים ולהקריב קורבן לבורא עולם, מבחינת פרעה כדי לעבוד את עבודת השם מספיק רק שהגברים יצאו, הרי אין צורך בנשים בטף כפי שמשה מבקש, האחריות על עבודת הקורבנות היא של הגברים ולא של הנשים, ע"פ התפיסה של פרעה הדבר לא נשמע הגיוני שיש להביא את הנשים ואת הילדים.

אך משה רבנו מסביר לפרעה שמדובר ביום חג לבורא עולם, ושמחת החג היא משפחתית, כי אין לאדם שמחה אמיתית ללא בני משפחות במיוחד ללא אישתו כי מי שאין לו אישה -שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה ( יבמות) אדם כשהוא לבדו אין ... אבל איש ללא אישה זו לא ברכה. והמשפחה הטובה גורמת לשמחה במהותה המזוקקה.

כי כל השמחה של אדם ביום חג שהוא יושב עם כל בני משפחתו, אדם יכול לעבור אירוע רוחני בראש השנה באומן, אבל זו לא שמחה אמיתית כי אשתו לא שותפה לשמחה הזאת.

גאולת מצרים התרחשה בזכות נשים צדקניות וב"ה הגאולה הקרובה לבוא גם תתרחש בזכותם בך שהם שולחות את בניהם לתלמודי תורה ואת הבעלים ללמוד תורה. עבודת השם של אדם היא דרך אישתו, גם אם האישה לא שותפה לכל הדברים לה יש החלק החשוב ביכולת לקיום העבודה.

כשיהודי מקיים מצוות עליו להשתדל שכל ביתו ירגיש את האושר שהדבר נותן לו. אישה צריכה להיות שותפה של האדם, שאדם חוזר בתשובה בני ביתו צרכים להרגיש שקורה פה דבר טוב, בכך שהם רואים את אב המשפחה משתנה והוא מתקן את דרכיו ועבודת השם היא לא עונש חלילה אלא דרך להגיע לשלמות.

וכשיהודי לומד תורה במהלך השבוע, ומתחזק בקיום מצוות עליו להשים לב לבני ביתו ולראות שגם הם שותפים לתהליך שהוא עובר, כי זו לא חכמה ללכת לשיעורים ולהחמיר במצוות ששאר בני המשפחה נמצאים מאחור, חזרה בתשובה היא חזרה שלמהֱ בה כל בני המשפחה צירך להיות חלק ממנה, ואם לאחד מבני המשפחה התהליך קשה יש צורך לעזור ולהמתין קצת בהתקדמות ולגלות רגישות כי רק כך תוכל להיות המשכיות.

רבים נוהגים שהם נמצאים בסיום מסכת או בסעודת מצווה בה נאמרים דברי תורה, להביא דבר מאכל לאישה מאותו אירוע, לא שחלילה חסר דבר בבית, אבל פה הגבר מעביר מסר לאישה שהוא היה באירוע רוחני חשוב ומרגש ומחזק ומשמח מאוד ומה שהיה חסר לשלמות של השמחה היא הנוכחות של אישתו, ולכן משה רבנו משיב לפרעה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג-ה' לָנוּ" (י, ט).

בברכות (לא, ע"ב) שאמרו "אסור לשבת" בסמוך למתפלל, ולא אמרו שאסור "להיות יושב" שם. משמע, שאין האיסור אלא אם הוא בא בתוך ארבע אמותיו של המתפלל ומתיישב שם, אך אם המתפלל בא בגבולו, אינו צריך לקום. ויש עוד נימוקים לדין זה. וכן הורה רבינו הרא"ש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קב).

אף שאסור לשבת בסמוך למתפלל תפילת העמידה, מכל מקום, אם היה יושב, וחבירו בא והתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו, אינו חייב לקום ממקומו. והמחמיר לקום אף באופן זה תבא עליו ברכה. ואם היה יושב ובא חבירו להתפלל לפניו, באופן שנמצא הוא יושב מאחורי המתפלל, רשאי לשבת במקומו, ואפילו ממידת חסידות רשאי להשאר ולשבת.

שבת שלום!