פרשת תְּצַוֶּה

אנו נמצאים בשבת מיוחדת ב"ה לפני חג הפורים בא אנו  קוראים את פרשת זכור בה מוזכר את אשר עשה עמלק לעם ישראל ביציאות מארץ מצרים חז"ל מקשרים את הפרשה לפורים כי המן הרשע הוא צאצא ישיר של אגג מלך עמלק, בנוסף קוראים את ההפטרה "פקדתי את אשר עשה עמלק" בא מסופר על כעסו של שמואל הנביא על שאול שלא הרג את מלך עמלק אגג ולמרות שהוא היה בכלא השפחה שלו נפגשה איתו וממנה המשיך זרע עמלק עד המן הרשע וכ"ו.

רוב הפוסקים סוברים ששמיעה של הפרשה היא מהתורה ויש חלק שסוברים שהיא מדרבנן ובדרך כלל נוהגים לקרוא את הפרשה במספר טעמים, יש דעות בהלכה שגם נשים חיבות לשמוע את הפרשה ויש מקומות שלפני מנחה של שבת  קוראים את הפרשה  לנשים, הרב מוצפי סובר שאין חיוב לנשים לקרוא את הפרשה ויכולות לקרוא את הפרשה מתוך חומש בביתם ואם יש להם אפשרות להגיע לבית כנסת ולשמוע זה מצוין אבל בד"כ נשים המטופלות בילדים קטנים פטורות.

בתקופת הגאונים נקראה בשם שבת מחיית עמלק.

בפרשת תצווה זו הפרשה היחידה מאז פרשת שמות שבו נולד משה רבנו ועד סוף חומש דברים בפרשת וזאת הברכה לא מוזכר בכלל שמו של משה רבנו , הסיבה לכך מכיוון שבפרשה הבאה שאנו נקרא לאחר חטאו בעגל משה כדי לכפר על עם ישראל אומר לבורא עולם "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" ואמרו חז"ל: 'קללת חכם אפילו על תנאי היא באה', אמר הקדוש ברוך הוא: אעשה לך לפנים משורת הדין, אמחה אותך מן הספר אשר כתבתי, כלומר מסדר 'ואתה תצוה' שכתבתי לפני 'כי תשא', וזו היא הקללה שעשתה רושם, שלא נקרא שם שמו, ובשביל כך לא נזכר משה בזה הסדר.

משה רבנו אמר את הדברים סה"כ מתוך זה שהוא אהב מאוד את עם ישראל וויתר על גדולתו והוא ידע מה משקל כל אות בתורה ולמרות זאת הוא מוותר על זה למען הכבוד.

לפעמים בחיי היום יום אנו אומרים דברים וכך חורצים גורלות , אין אנו שמים לב למה שיוצא מפינו.

מסופר על אישה אחת שהייתה לקראת לידה ובד"כ לחדר הלידה מתלווה האם לעזור ולהוריד מהלחץ הטבעי שיש בלידה וכך, אבל במקרה שלה "מקור הלחץ" הייתה האימא ולכן היא העדיפה שאחותה תתלווה אליה לחדר הלידה , היא פנתה אל אמא ואמרה לה שהיא מעדיפה שאחותה תהיה איתה בחדר הלידה, האם כל כך נפגעה מן העניין ואמרה לה :" לא צריך אני גם לא אבוא לברית של הילד שלך" , והאישה ילדה בשלום וביום הברית האימא הייתה מאושפזת בית חולמים עקב וירוס קשה.

האם אמרה את הדברים מתוך כעס והיא שמחה שנולד לה נכד והיא הייתה מגיעה לברית אבל אותו רגע של כעס גרם לה לומר את הדברים הללו.

כדאי לנו להיזהר בכל מילה שאנו מוציאים מהפה כי כל מילה חורצת גורלות.

משה רבנו אמר את הדברים מאהבה הגדולה שלו לעם ישראל ולמרות זאת דבריו התקבלו.

יהיה רצון שנדע לשמור על לשוננו.

שבת שלום!

פרשת תְּרוּמָה

הפרשה שלנו עוסקת כולה בנושא אחד: הציווי של הקב"ה למשה רבנו על בניית המשכן. בהתחלה הקב"ה מצווה את משה רבנו לאסוף תרומות לבניין המשכן, ולאחר מכן מתקבלים ההוראות לבניית המשכן בהתחלה ארון הברית, הכפורת, שולחן לחם הפנים,מנורה,יריעות, קרשי המשכן, האדנים,פרוכת,מזבח נחושת וקלעי החצר וכל כלי מקבל את המידות שלו ואת החומרים שמהם יש לבנות אותו.

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ." (כה, י)

לבניית המשכן בני ישראל השתמשו בעצי שטים אותם עצי שטים שנשתלו ע"י יעקב אבינו בדרכו למצרים והם שמשו את בני ישראל בעתיד לבניית המשכן, המשכן היה נלקח ע"י שבט לוי וכל פעם מחדש המשכן הורכב מחדש במסגרת המסעות של בני ישראל במדבר מספר לא מבוטל של מסעות במשך 40 שנה, בין כל המפרט הטכני של בניית המשכן אנו רואים אייך הקב"ה מתחשב גם בניין המשכן שכולם בעם ישראל מוכנים להקריב את עצמם ואת כספם למען הבניה שלו אנו רואים כמה שהקב"ה נמצא פרטים הקטנים ביותר, את המשכן היה צריך לפרק מידי פעם ולנשוא אותו ושאר חלקיו ע"י שבט לוי וארון הברית היה נישא ע"ג כתפיים של הלווים, זה לא פשוט לנשוא את הדברים הללו ועוד בתנאי השטח של מדבר סיני, לכן הקב"ה דאג שהמשכן יבנה מעצי שיטים שהמשקל שלהם הוא לא כבד בכלל אולי הם נראים קצת ארוכים אבל הם נוחים לנשיאה ואף יותר מזה המזבח של המשכן היה עשויי מנחושת ולא מזהב כי זהב שוקל יותר מנחושת וגם פה רצה הקב"ה להקל על בני ישראל, אנו למדים מדברים פשוטים שהקב"ה יודע את כל הפרטים המרכיבים של חיינו ואם אנו צריכים לעבור ניסיון מסוים גם הוא דואג לכל הפרטים הקטנים ושהניסיון יהיה במסגרת היכולות שלנו לעמוד בו ואין לו עניין למוטט אותנו חלילה, המשכן למראית עיין נראה צנוע מאוד ואין פה יותר מידי פאר, אומנם בית המקדש שהמשכן הוא הבסיס שלו גדול ויפה ומפואר, אבל הקב"ה רוצה להקל על בני ישראל במדבר בכל דבר אפשרי אם זה במזג האוויר שבני ישראל יצאו בחודש האביב ולא בחורף או בקיץ למדבר כדי להקל עליהם וגם פה בפרשה שלנו המשכן שהוא חשוב מאוד נבנה בצורה מהירה ופשוטה וצנועה במטרה להראות לנו שהתורה מתקיימת במי שהוא ענו וצנוע ולכן התורה נתנה במדבר.

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם." (כה, ח)

היה יותר הגיוני לרשום בתוכו ולא בתוכם, אבל הקב"ה מבקש מכל אחד מאיתנו לבנות משכן ואז הקב"ה ישכון שמה, שאדם מתחתן ובונה בית יהודי כשר ודואג שיהיה שלום בית בינו לבין אשתו והאווירה בבית טובה הדבר גורם לשכינה לשכון בתוך הבית השלו, שיש שלום והבנה בבית בין בני הזוג הקב"ה יכלו לשכון "בתוכם", השכינה שורה בלב האדם וכדי להגיע לכך שהשכינה תשרה בביתו צריך להיות כמו המשכן במדבר מורכב מפשטות וענוה, ורק במקום כזה הקב"ה נמצא.

פרשת מִּשְׁפָּטִים

"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (כא, א)

רש"י - ואלה המשפטים - כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש. לאחר שבפרשה הקודמת משה נפגש עם יתרו ועם ישראל,ומקבל את עשרת הדיברות , יש מעין הפסקה בהמשך הסיפור הכרונולוגי של קורות עם ישראל במדבר ובפרשה שלנו,ובפרשות הבאות ישנם ציווים והלכות לבני ישראל.

בפרשה שלנו בני ישראל מקבלים את המצות הראשונות לאחר עשרת הדיברות, פרשת משפטים עוסקת ברובה במשפט עברי, בדינים ובהלכות הנוגעות ליחסים משפטיים בין אדם לחברו. הסמיכות של הפרשה שלנו לפרשת הקודמת באה להציג את החוקים שנאמרו כאן ועוסקים בהלכות של בן-אדם לחברו, לבין 'עשרת הדיברות' נועדו על מנת להדגיש את חשיבות של אותם מצוות 'בן אדם' לחברו, שהם שקולות לעשרת הדיברות.

בכלל יש לציין שהמצוות הראשונות של בני ישראל שמקבלים הם לגבי היחס שצריך להתייחס לעבד , להזכיר לנו  שבני ישראל למרות כל הניסים, לפני תקופה קצרה היו עבדים וכיום העם עבדים של הקב"ה, וכשם שהקב"ה מתנהג בצורה טובה עם עבדיו גם אנו צריכים להתנהג בהתאם.התורה מצווה אותנו בראשונה את דיני עבד העברי מכיוון ש"דרך ארץ קַ‏דְמָ‏ה לתורה" היא אִמרָ‏ה של חז"ל לפיה, אם אין האדם נוהג ב"דרך ארץ" - בנימוסים ובהליכות המקובלות בחברה שבה הוא חי - לא ניתן ללמד אותו תורה ומצוות. על פי תפישת היהדות, התורה אינה מדע ככל המדעים, אלא מקיפה את הליכות חייו של אדם מישראל: בביתו וביחסו עם הציבור הסובב אותו. כאשר האדם אינו נוהג בדרך ארץ עם הבריות, הוא עלול לקיים בדרך לקויה את מצוות התורה והנהגות ההלכה היהודית. לכן, כאשר לומדים תורה ומצוות יש להדגיש את חשיבות הצורך לקיום יחסי אנוש עם בני האדם עימם יבוא האדם בקשר ישיר, ודרך ארץ כפי הציבור הסובב אותו וכי רק אדם שיודע להתנהג עם הסובבים אותו בצורה יפה יוכל לקבל את התורה ולהבין אותה ולעלות במעלות התורה.

לא במקרה אנו מציינים השבוע את  יום השנה להסתלקותו של רבי ישראל סלנטר , שהיה מגדולי ישראל והוא היה  המייסד של תנועת המוסר שקמה ביהדות אירופה במאה ה-19, רבי ישראל נפטר בשבוע הזה שאנו קוראים את הפרשה , הוא היה מוכיח את הרבים בכל מה שקשור להתחשבות באחר ולעזרה לזולת. באחת מן השבתות הוא כינס את כל העשירים בעיר בשבת פרשת משפטים, ופנה לכל אחד מהם בתקיפות ותיאר איך כל אחד מהם "מחמיר" במצוות שונות ואף רוכש תפילין מהודרות ולעומת זאת עובר על מצוות התורה בכך שהם לא עוזרים לעניים ואף עוברים על הפסוק "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן"(כב,כא). בכך שהם נמענים להלוות כסף לעזור לעניים ורק חושבים על עצמם, ללמד אותנו שזה טוב וחשוב להדר במצוות אבל אין הדבר מועיל, שמנגד אנו מתעלמים מן החלש בחברה. עם ישראל זכה לקבל את התורה, וכדי לקיים אותה חוקיה הראשונים מדברים בכל מה שקשור בלהתחשב בחלשים שבחברה, כי רק כך ניתן להגיע לשלמות, וחברה חזקה זו חברה שעוזרת לכולם ללא הבדל, וכל החוקים החברתיים שאנו מכירים היום כגון איסור הלנת שכר "ביומו תתן שכרו", הם חוקים מהתורה וקיימים לפני כל המהפכות שעבר העולם המודרני במאה השנים האחרונות, כי התורה בחוקיה דואגת לכולם ולחברה שווה וצודקת וקיום מצוות התורה צריך להיות תוך כדי הסתכלות על האחר ושאתה מסתכל על האחר ומתחשב בו אתה מתגבר על מידת הגאווה וכך אדם זוכה לקבל את התורה בשלמותה.

פרשת מִּשְׁפָּטִים

"כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". (כב, כא)

יש מי שחושב שהחוקים החברתיים הם המצאה של המאה האחרונה , ותוצאה ישירה של מהפכות חברתיות שהתרחשו בתחילת המאה שעברה, החוקים החברתיים והמוסדות שעוזרים לחלשים התפתחו במדינה מאז שהיא קמה לפני 60 שנה, אבל התחשבות בחלשים שבחברה אלו החוקים הראשונים שקיבלו בני ישראל במדבר.  הנושא של חוקי עבד עברי בא להסביר לנו שיש מצב שבו אדם הגיע למצב כלכלי קשה עד שהוא נהפך לעבד לאדם אחר, היחס לעבד מצד הבעלים שלו הוא שונה, לא כל עבודה העבד העברי אמור לעשות, סגנון   הדיבור והיחס אליו צריך להיות עדין ומתחשב עד אשר הוא אומר " אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי", איזה עבד יאהב את הבעלים שלו כך שיגיע למצב שהוא רוצה להישאר עבד מעבר לזמן הקצוב לו, רק עבד שמקבל יחס וכבוד מצד הבעלים שפועל ע"פ ההלכה שרגישה לחלשים בחברה.

התורה מדברת על כל אותם יתומים ואלמנות שהם במצב מאוד קשה ועוד הרמב"ם מוסיף (דעות ו,י) שאפילו באלמנתו של מלך ויתומיו יש להיזהר , למרות שלמראית העין אלמנה של מלך היא לא נראת מסכנה לפחות מהבחינה הכספית והיא די "מסודרת", אבל רק בורא עולם יודע מה גודל הצער של אותם יתומים ואלמנות וכמה גודל הכאב שלהם.

"'כל אלמנה ויתום לא תענון', ר' יוסי אומר למה אהב יתומים ואלמנות אלא שאין עיניהם תלויות אלא בו שנאמר: 'אבי יתומים ודיין אלמנות'. לכן דין הגוזל יתומים ואלמנות כאילו גוזל לקב"ה שהוא אביהם שבשמים והוא כועס עליו, שנאמר: 'וחרה אפי והרגתי אתכם'" (שמות רבה).

הקב"ה הוא אבי היתום יותר מכל אדם אחר כי עיניו של היתום נשואות אליו בלבד אין ליתום אב חי לפנות אליו ולכן הוא תמיד דיבורו כלפי שמיים. מי שאצלו הקריאה אל הקב"ה היא טבע, והקב"ה הוא האב והאם המרחמים, אזי קריאתו בוקעת את הרקיעים ומגיעה הישר לכסא הכבוד.

ולכן התורה מצווה אותנו במצווה שסימנה סה בתרי"ג המצוות, להתייחס בצורה יפה כלפי היתומים והאלמנות לדבר איתם בכבוד ובנחת ושהמשא ומתן איתם יהיה בדרך כבוד ואם נתנו להם משהוא אסור לנו להתחרט על כך, יש להתייחס בצורה עדינה ביותר כי הם הכי קרובים לבורא עולם בתפילתם ואוי למי שמצער אותם חלילה .

יהודי אחד ביקש מאחד מגדולי ישראל שיתפלל עליו שבניו יצליחו בלימודם בישיבה, הרב אמר לו תיגש ותבקש מהאלמנה הפלונית שתתפלל עליך , כי תפילתה מגיעה עד כסא הכבוד וכל זאת מתוך הקושי וצער שהיא נמצאת, כי מי שמתפלל מעמקי ליבו תפילתו נשמעת.

אם חלילה אדם אינו נזהר בכבודם, הקב"ה בעצמו תובע את עלבונם כי אין מי שיגן עליהם מלבד בורא עולם, במידה ואדם פגע באלמנה הקב"ה יגרום לכך שאשתו תגיע למצב הזה והוא ימות במלחמה, ואם האישה פוגעת באלמנה בורא עולם ידאג לכך שהיא תמות ובעלה יתחתן שוב ואשתו החדשה תתעלל בבניה כשם שהיא ציערה את האלמנה. כמו בסיפור של חנה ופנינה , שפנינה ציערה אותה ולמרות שהדבר היה לשם שמים, היא נענשה בכך שכל ילדיה מתו רק בגלל הצער שנעשה לאלמנה.

עוד מובאת בשם חז"ל האמרה ""היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" (נדרים פא ע"א)

לפיה הפוטנציאל הרוחני איננו תלוי במצב הכלכלי של ההורים, וחובה על החברה לסייע לילדים שמצבם הכלכלי של הוריהם קשה, ולאפשר להם למצות את הפוטנציאל הטמון בהם לטובתם ולטובת החברה כולה, כי דווקא מתוך הקושי צומחת הערכה לחשיבות לימוד התורה ואהבת הלימוד, דבר שמביא לכך שהלומד תורה מתוך קושי זוכה לגלות חידושים רבים בתורה, וגדולי ישראל רבים היו יתומים, והמפורסם שבהם היה האמורה אַבַּיֵּי. הוא היה ראש ישיבת פומבדיתא עד יום מותו. הוא נודע כאדם צנוע וישר, התפרנס מעבודת האדמה והיה עני רוב ימיו. אביו, כייליל, מת בעת שאמו הייתה בהיריון, ואמו מתה בלידתו; הוא אומץ על ידי דודו, רבה בר נחמני . קיבל את הכינוי "אביי", לפי ראשי תיבות הפסוק: "אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם".

ולכן עלינו תמיד לכבד ולהתייחס בצורה העדינה ביותר ליתומים ולאלמנות ושאנו משמחים אותם וזוכים להתברך מהם אנו מתברכים ישרות מהקב"ה.

שבת שלום!

פרשת יִתְרוֹ

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יח, א)

רש"י מפרש - מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז), יתרו - שבע שמות נקראו לו רעואל יתר יתרו חובב חבר קיני פוטיאל (מכילתא) יתר על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה, יתרו לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו, חובב שחבב את התורה, וחובב הוא יתרו שנא' (שופטים ד) מבני חובב חותן משה, וי"א רעואל אביו של יתרו היה ומה הוא אומר (שמות ב) ותבאנה אל רעואל אביהן שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא, בספרי.

יתרו הוא החותן של משה רבנו, יתרו היה כהן גדול של עבודה זרה ועזב אותה והתגייר לאחר קריאת ים ומלחמת עמלק, הפרשנים חלוקים לגבי זמן המפגש בן משה לבן יתרו, אך למפגש מגיע יתרו עם ציפורה אשת משה וילדיה, יתרו מתרשם מאוד מהניסים שעשה הקב"ה לעם ישראל  והוא מהלל את הקב"ה ואף מקריב לו קורבנות, יתרו אף נותן עצה חשובה למשה אייך לערוך רפורמה במערכת המשפט כי למעשה משה הוא זה ששפט את עם ישראל מבוקר ועד ערב, הוא אף מציע לו שהשופטים יהיו אנשים צנועים ולא בעלי תאוות של ממון כי רק כך הם יוכלו לשפוט בצדק את העם, כי מי שחיי בצניעות ובענווה  יודע להבין ולהרגיש חוסר של אדם אחר.

למעשה אפשר לאמור על יתרו שהוא זכה לעבור "סמינר" של ארגון "ערכים" ואח"כ החליט לחזור בתשובה ואנו רואים זאת שהוא אומר בפסוק: עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקים:  כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם(יח,יא), הוא אמר שמשה אמת ותורתו אמת והוא זכה לקבל פרשה שלמה על שמו בזכות החזרה בתשובה שלו.

לאחר העצה שיתרו נותן למשה הוא נפרד ממנו ולא מצטרף לעם ישראל בהמשך המסע במדבר סיני, וגם בהמשך החומש אין זכר ליתרו רק במשך התנ"ך לפי ספר שופטים (פרק ד')מובא שבני "חבר הקיני", ובהם יעל אשת חבר הקיני (שהרגה את סיסרא), שישבו באזור יריחו, היו צאצאיו של יתרו, ואף חז"ל מוסיפים שבני בניו ישבו בלשכת הגזית שהיא הייתה אחת משש לשכות העזרה בבית המקדש השני. לשכה זו הייתה מקום מושב הסנהדרין הגדולה, בית הדין היהודי העליון, שמנה שבעים ואחד חכמים.

היה יותר הגיוני לשמוע לאחר החזרה בתשובה של יתרו על ההמשכיות שלו, ועל בניו שנולדו לו, אומנם חלק מצאצאיו זכו בחלק חשוב בעם ישראל, אבל הרבה המשכיות אין ליתרו, למה?  יתרו התרשם מאוד מהניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, הוא "התחזק" לקח על עצמו כיפה וציצית ושמירת שבת וזהו, הוא לא השקיע מאמץ בהנחלת המסורת של עם ישראל לבני, הוא פשוט ריחם עליהם , הוא היה מודע למצוות של עם ישראל אבל הוא ראה את הכוס הריקה הוא ראה רק את הקושי בקיום המצוות ולא ראה את החיות שהמצוות נותנות למי שמקיים אותם, הוא לא רצה שהבנים שלו יקומו מידי מוקדם כדי להתפלל שחרית, ואיסורים בתורה היו ניראים קשים ליישום על בניו, הוא הבין שהכול אמת אבל העדיף לא להיות "קיצוני" בדת והסתפק רק הוא בקיום של המצוות, ולכן הוא לא זכה להמשכיות. שאדם זוכה לחזור בתשובה ולשמור תורה ומצוות עליו לחנך את בני ביתו באהבה ובהבנה לקיים את המצוות, זה מצוין שאדם מתפלל כל יום ומקיים תורה הוא מצוות אבל עליו לשלב את ההדרכה של בני ביתו בקיום תורה ומצוות, הקפדה על מצוות כהלכתן אינה באה להעיד על קיצוניות, כדי שלאדם יהיה המשכיות בקיום התורה בבניו עליו לשמש דוגמא ולקיים באהבה את כל המצוות גם אם הם קשות ולהנחיל אותם לבני ורק כך הוא יזכה להמשכיות. בחינוך לעבודת השם יש להקפיד על כל פרט ועל קיום כל מצווה, אם אדם מקל ראש במצווה מסוימת הדבר יכול לגרום וליציאה מהדרך ואי המשכיות.

קיום תורה ומצוות בצורה מלאה היא כלי חשוב מאוד בהמשך הקיום של העם היהודי, שאדם מונע מעצמו ללכת למקומות מסוימים או להשתתף באירועים "לא צנועים" אין הדבר בא להעיד עליו שהוא דתי קיצוני, כי ברגע שהוא לא יקפיד על כך מלבד זאת שהוא עובר על עברות חמורות מהתורה הוא גורם לזלזול בקיום המצוות  ומנתק את ההמשכיות שלו בקיום תורה מצוות והמשך הקיום שלו כאדם דתי ושל כל עם ישראל.

פרשת יִתְרוֹ

"וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". (כ, כא)

בסוף הפרשה אנו קוראים על 2 מצוות נוספות במסגרת תרי"ג המצוות שבתורה  ,הציווי לבנות מזבח אבנים שלא יגע בהן ברזל ושלא יהיו אבנים שנעצבו באמצעות כלי ברזל,  את האבנים למזבח יש להביא כמו שאמרו חז"ל (במסכת מדות ג ד) מן בתולת הקרקע או מן הים הגדול, ומספיק שנגעה ברזל באחת מן האבנים המזבח עצמו היה נפסל לשימוש, למה ישנה התעקשות על צורת בניית המזבח? למה למנוע בנייה באמצעות ברזל?

רש"י משיב: ותחללה - היא מלמדת שאם הנפת עליה ברזל חללת  שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל והרי דברים ק"ו ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.

המטרה של המזבח היא הקרבת קורבנות  לפני בורא עולם ולא בדרך בה אנו מקריבים אחרים במקומנו, כל המטרה של הקורבן היא להביע חרטה על מעשה וכדי שהחרטה תהיה מלאה עלינו לטהר בראשונה את  המחשבה שלנו ולהקריב מעצמנו והמזבח הוא נמוך ונעשה מדברים גשמים להסביר לנו שדבר ראשון כדי לכפר על המעשים שלנו עלינו להנמיך את עצמנו ושאנו מקדשים דבר גשמי והופכים אותו לרוחני .כשדבר גשמי צריך לשים לב שאין בו אפילו סימן המנגד את המטרה שלנו, והתחלה של הקרבת קורבן היא בפינו שאנו מביעים דבר ראשון חרטה בפינו ורק אז מקריבים את הקורבן וגם בבדיקת כשרות הקורבן בודקים אם אין בה פגם ובמיוחד בפה, כי אם יש לו פגם פיזי בפה הוא פסול, ללמד אותנו שהפגם העיקרי של האדם הוא בפיו, אתה יכול לראות אדם נמוך מאוד גדול בתורה וההפך, שמן או רזה אותנו לא מעניין איך נראה האדם שמדבר דברי תורה אלא מה שיוצא מפיו לעומת זאת הגויים חשוב להם  שהקורבן יראה יפה בלבד ובלי להתייחס לתוכן כי אין להם כוונה אמיתי בהקרבת קורבנות אלא דבר סמלי בלבד.  הגויים לא מקבלים בהבנה שום קורבן שמוקרב מלבד קורבן "עולה" שהוא קורבן שנשרף איך שהוא שלא כמו קורבנות אחרים שהכוהנים אוכלים או שאר בני העם, הם לא מצליחים להבין שניתן לקדש דבר חומרי ולהפוך אותו לרוחני, ולכן הר סיני לאחר מעמד מתן תורה חזר לצורה הרגילה שלו כי פסקה בו הקדושה, כי רק שאדם יודע לקדש את החומר הדבר הופך לרוחני, אנו יכולים לראות זאת בחיי היום יום שאדם מגיע לכותל המערבי גם אם הוא רחוק מתורה ומצוות הוא מרגיש קדושה, מדובר רק בחלק קטן מבית המקדש ולמראית עין דבר גשמי בלבד קיר של לבנים, אבל התפילות ודברי התורה שנאמרים במקום נותנים את החיות הרוחנית למקום.

"וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי  אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו". (כ, כב)

עוד מובא הציווי שלא לעלות על המזבח במדרגות כדי שלא יעשה פסיעות גסות בעלותו(ספר החינוך), באותם ימים הביגוד היה שונה מהיום ועליה בצורה של פסיעות גסות הייתה גורמת לחשיפת אבריו המוצנעים של האדם ולכן המצווה היא שלא לפסוע פסיעות גסות עליה להקרבת קורבן למזבח תתבצע בצורה צנועה כך אדם לא יחשוף חלילה את אבריו המוצנעים ולכן לכוהנים נתפרו מכנסי בד מיוחדים לעבודת הקדוש, ורש"י מוסיף: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה.

אלו הפסוקים המסיימים את הפרשה המיוחדת שלנו בה בני ישראל זוכים לקבל את עשרת הדברות , למראית העין הדבר נראה קצת לא שייך לפרשה ואולי שולי , אבל הציווי הזה מייד לאחר שנאמרים עשרת הדיברות בא לומר לנו שכדי לקיים את עשרת הדברות הדבר צריך להיות בצורה שלמה לשם שמיים וללא גאווה ולשים לב לפרטים הקטנים וגם שאנו עושים דבר שנראה חשוב לראות שהוא לא פוגע באחרים , והמטרה של המצוות היא שנדע לשבר את עצמנו ולהוריד מהגאווה שלנו ולהבין שכל מטרת קיום המצוות היא לתקן אותנו, וכדי שקורבן יהיה שלם ויעלה לפני הבורא בצורה שלמה עלינו לשבר בראשונה את מידת הגאווה  כפי שאמר  ה"נעם אלימלך" כאשר אדם מתגאה ומתפאר במעלותיו, מתגלים על ידי כן חסרונותיו. בגאותו הריהו חושף לעיני הכול את מומו ושטותו.

שבת שלום!

פרשת בְּשַׁלַּח

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹקים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יג,יז).

חז"ל אומרים לנו שכל לשון "ויהי = לשון צער הוא". הביטוי "ויהי בימי" מופיע בתנ"ך 5 פעמים, ועוד 4 פעמים מופיע הביטוי "ויהי בימים ההם". בכל המקומות זוהי פתיחה לתיאור של תקופה עצובה, תקופה של מלחמה או סבל גדול.

נשאלת השאלה למה הפרשה שלנו מתחילה בלשון הזה? הרי זוהי שבת מיוחדת שנקראת "שבת שירה", על שם "שירת הים" ששרו בני ישראל לאחר שחצו את ים סוף, עוד אנו קוראים בפרשה את "פרשת המן" בה מסופר על ההשגחה הפרטית של בורא עולם בזה שהוא זן ופרנס את עם ישראל במדבר ושהוריד כל יום "מן" מהשמים,וגם שעמלק נלחם בעם ישראל הוא יוצא מובס ולמרות זאת הפרשה מתחילה בלשון של צער.

ה"אור החיים" הקדוש עונה על השאלה, נכון שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, אך היו הערב רב וקטני האמונה, שלא האמינו שיבוא היום שפרעה מרצונו ישלח את ישראל. לכך נאמר: וַיְהִי לשון צער, שהיו יהודים שהודו בפיהם שזהו "נס" שפרעה בעצמו הוא זה ששילח את ישראל, ורק אחר כך על ים סוף נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכך נאמר "בשלח פרעה", מרצונו. להראות לקטני האמונה את גודל הנס. הוא פרעה שאמר למשה ואהרון: "ואת בני ישראל לא אשלח", הנה הוא משלחם מרצונו.

ועוד ניתן לאמר: "בשלח פרעה" – הוא שגרם לעצמו לשלח את העם ולרדוף אחריהם, עד שהקב"ה טיבעו בים סוף. שאמר הקב"ה: אתה, פרעה, לא קיימת: "שלח תשלח את האם, והבנים תקח לך". אלא, שילחת את האבות והאמהות אך את הבנים טיבעת ביאור. כך אני, הקב"ה, משלח אותך ועבדיך, בים סוף, ואת בתך – בתיה, אוריש לה גן עדן".

בני ישראל עומדים לפני ים סוף עמוד הענן מפריד בניהם לבין החיילים של פרעה  והם במצב של חוסר אונים, גם במצב הקשה הזה לאחר כל הניסים שהם זוכים לראות בארץ מצרים, אותם "קטני אמונה" מנסים להוריד את מצב הרוח ולהגיד הכול אבוד צריך לחזור בחזרה, וזה נשמע רע הקב"ה עושה ניסים גדולים לעם ישראל במכות שהוא מכה את ארץ מצרים וגם במעמד הזה אנו קוראים על כך שעמוד הענן עוצר את פרעה מלפגוע בעם ישראל ורק לאחר שהם עברו הוא מאפשר לפרעה לעבור ולמצוא את סופו שם ולמרות זאת הם קטני אמונה. לשון הצער ויהי ניתן לראות בחיי היום יום אצל אנשים שלמראית עין נראים כשומרי תורה ומצוות ומקפידים על מצות רבות ותפילה במניין אבל שהם מגעים לניסיון קשה כמו של פרנסה למשל הם שוכחים את כל מה שהקב"ה עושה למענם בכל יום ואף לא רואים את "עמוד הענן" ומדברים בצורה של חוסר אמונה. חז''ל אומרים לנו: 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף', בקריעת ים מצד אחד ומצד שני  המצרים לא נותר דבר אלא להרים את הראש למעלה ולהתפלל לבורא עולם ולחכות לישועה, צריך לעשות השתדלות בכל מה שקשור בעבודה, אבל רבים עושים יותר מיד השתדלות וכך הם פוגעים באמונה שלהם ובביטחון בבורא עולם, מפתחות הפרנסה הם בידיו ועלינו לזכור שמי שנותן חיים נותן גם מזונות. הסימן המובהק לאדם שיש לו בטחון הוא, שלעולם אינו חושב על כסף וכל שכן שאינו דואג, ואם חסרה לו פרנסה, הוא מאמין שחסרון הפרנסה שלו הוא מהשם יתברך והוא אינו מאשים אף אחד – ובודאי לא את עצמו.

אמר ר' ישראל מסלנט זצ"ל, שמי שעובד שעות נוספות רודף הוא אחר הקללה האמורה בתורה "בזיעת אפיך תאכל לחם".  אנשים רבים חושבים שזה ציווי ולא מבינים שזו קללה!

עלינו לבטוח בבורא עולם תמיד ולהבין שהפרנסה בידיו.