פרשת בְּשַׁלַּח

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹקים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יג,יז).

חז"ל אומרים לנו שכל לשון "ויהי = לשון צער הוא". הביטוי "ויהי בימי" מופיע בתנ"ך 5 פעמים, ועוד 4 פעמים מופיע הביטוי "ויהי בימים ההם". בכל המקומות זוהי פתיחה לתיאור של תקופה עצובה, תקופה של מלחמה או סבל גדול.

נשאלת השאלה למה הפרשה שלנו מתחילה בלשון הזה? הרי זוהי שבת מיוחדת שנקראת "שבת שירה", על שם "שירת הים" ששרו בני ישראל לאחר שחצו את ים סוף, עוד אנו קוראים בפרשה את "פרשת המן" בה מסופר על ההשגחה הפרטית של בורא עולם בזה שהוא זן ופרנס את עם ישראל במדבר ושהוריד כל יום "מן" מהשמים,וגם שעמלק נלחם בעם ישראל הוא יוצא מובס ולמרות זאת הפרשה מתחילה בלשון של צער.

ה"אור החיים" הקדוש עונה על השאלה, נכון שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, אך היו הערב רב וקטני האמונה, שלא האמינו שיבוא היום שפרעה מרצונו ישלח את ישראל. לכך נאמר: וַיְהִי לשון צער, שהיו יהודים שהודו בפיהם שזהו "נס" שפרעה בעצמו הוא זה ששילח את ישראל, ורק אחר כך על ים סוף נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכך נאמר "בשלח פרעה", מרצונו. להראות לקטני האמונה את גודל הנס. הוא פרעה שאמר למשה ואהרון: "ואת בני ישראל לא אשלח", הנה הוא משלחם מרצונו.

ועוד ניתן לאמר: "בשלח פרעה" – הוא שגרם לעצמו לשלח את העם ולרדוף אחריהם, עד שהקב"ה טיבעו בים סוף. שאמר הקב"ה: אתה, פרעה, לא קיימת: "שלח תשלח את האם, והבנים תקח לך". אלא, שילחת את האבות והאמהות אך את הבנים טיבעת ביאור. כך אני, הקב"ה, משלח אותך ועבדיך, בים סוף, ואת בתך – בתיה, אוריש לה גן עדן".

בני ישראל עומדים לפני ים סוף עמוד הענן מפריד בניהם לבין החיילים של פרעה  והם במצב של חוסר אונים, גם במצב הקשה הזה לאחר כל הניסים שהם זוכים לראות בארץ מצרים, אותם "קטני אמונה" מנסים להוריד את מצב הרוח ולהגיד הכול אבוד צריך לחזור בחזרה, וזה נשמע רע הקב"ה עושה ניסים גדולים לעם ישראל במכות שהוא מכה את ארץ מצרים וגם במעמד הזה אנו קוראים על כך שעמוד הענן עוצר את פרעה מלפגוע בעם ישראל ורק לאחר שהם עברו הוא מאפשר לפרעה לעבור ולמצוא את סופו שם ולמרות זאת הם קטני אמונה. לשון הצער ויהי ניתן לראות בחיי היום יום אצל אנשים שלמראית עין נראים כשומרי תורה ומצוות ומקפידים על מצות רבות ותפילה במניין אבל שהם מגעים לניסיון קשה כמו של פרנסה למשל הם שוכחים את כל מה שהקב"ה עושה למענם בכל יום ואף לא רואים את "עמוד הענן" ומדברים בצורה של חוסר אמונה. חז''ל אומרים לנו: 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף', בקריעת ים מצד אחד ומצד שני  המצרים לא נותר דבר אלא להרים את הראש למעלה ולהתפלל לבורא עולם ולחכות לישועה, צריך לעשות השתדלות בכל מה שקשור בעבודה, אבל רבים עושים יותר מיד השתדלות וכך הם פוגעים באמונה שלהם ובביטחון בבורא עולם, מפתחות הפרנסה הם בידיו ועלינו לזכור שמי שנותן חיים נותן גם מזונות. הסימן המובהק לאדם שיש לו בטחון הוא, שלעולם אינו חושב על כסף וכל שכן שאינו דואג, ואם חסרה לו פרנסה, הוא מאמין שחסרון הפרנסה שלו הוא מהשם יתברך והוא אינו מאשים אף אחד – ובודאי לא את עצמו.

אמר ר' ישראל מסלנט זצ"ל, שמי שעובד שעות נוספות רודף הוא אחר הקללה האמורה בתורה "בזיעת אפיך תאכל לחם".  אנשים רבים חושבים שזה ציווי ולא מבינים שזו קללה!

עלינו לבטוח בבורא עולם תמיד ולהבין שהפרנסה בידיו.

פרשת בֹּא

"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם" (י, ב)

בפרשה השבוע אנו קוראים על המכות האחרונות שבורא עולם מביא על ארץ מצרים, לב פרעה מוקשה ע"י בורא עולם, כי באופן טבעי לאחר מכת הברד גם אדם רשע היה נכנע אך  כדי שהוא יקבל את כל המכות לקראת הגאולה הקרבה בורא עולם מקשה את ליבו בניגוד לטבע.

בדרך כלל לפני כל מכה באה הכרזה איזה מכה תבוא עכשיו, אבל לפני מכת ארבה מובא העניין של סיפור יציאת מצרים, פה הולכת לבוא מכה שתשאיר את חותמה לאורך זמן. בד"כ כל מכה לאחר שהסתיימה לאחר זמן מה לא נותר זכר למכה, לדוגמא לאחר מכת ערוב, החיות הרעות נעלמו לאחר שמשה הסיר את המכה מארץ מצרים. אבל פה במכת ארבה ההרס היה רב דבר שבמשך שנים יקח לתקן אותו, הארבה הרס כל נחלה טובה שנותרה עוד במצרים והמכה הנ"ל הותירה רושם לאורך זמן, בנוסף מכת הארבה קבעה את הגבול בין מצרים לארץ כוש באופן סופי, כידוע היה סיכסוך לגבי קו הגבול בין מצרים לארץ כוש, ובמכת צפרדע ניתנה הוכחה לגבול האמיתי בין שני המדינות בכך שהצפרדעים היו בכל ארץ מצרים כמובא: "וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, א). הצפרדעים היו בכל ארץ מצרים וכך ניתן היה לדעת את הגבול המדויק, ועוד מביא הבן איש חי שבמכת הארבה ניתנה הוכחה נוספת והדבר גרם לפרעה לבושה נוספת ולכן החרטומים גם באו בטענה כלפיו.

"מִי וָמִי הַהֹלְכִים" (י, ח)

לפני מכת הארבה פרעה מנסה להגיע עם משה רבנו לפשרה בכך שהוא יאפשר רק לגברים לצאת מארץ מצרים ולהקריב קורבן לבורא עולם, מבחינת פרעה כדי לעבוד את עבודת השם מספיק רק שהגברים יצאו, הרי אין צורך בנשים בטף כפי שמשה מבקש, האחריות על עבודת הקורבנות היא של הגברים ולא של הנשים, ע"פ התפיסה של פרעה הדבר לא נשמע הגיוני שיש להביא את הנשים ואת הילדים.

אך משה רבנו מסביר לפרעה שמדובר ביום חג לבורא עולם, ושמחת החג היא משפחתית, כי אין לאדם שמחה אמיתית ללא בני משפחות במיוחד ללא אישתו כי מי שאין לו אישה -שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה ( יבמות) אדם כשהוא לבדו אין ... אבל איש ללא אישה זו לא ברכה. והמשפחה הטובה גורמת לשמחה במהותה המזוקקה.

כי כל השמחה של אדם ביום חג שהוא יושב עם כל בני משפחתו, אדם יכול לעבור אירוע רוחני בראש השנה באומן, אבל זו לא שמחה אמיתית כי אשתו לא שותפה לשמחה הזאת.

גאולת מצרים התרחשה בזכות נשים צדקניות וב"ה הגאולה הקרובה לבוא גם תתרחש בזכותם בך שהם שולחות את בניהם לתלמודי תורה ואת הבעלים ללמוד תורה. עבודת השם של אדם היא דרך אישתו, גם אם האישה לא שותפה לכל הדברים לה יש החלק החשוב ביכולת לקיום העבודה.

כשיהודי מקיים מצוות עליו להשתדל שכל ביתו ירגיש את האושר שהדבר נותן לו. אישה צריכה להיות שותפה של האדם, שאדם חוזר בתשובה בני ביתו צרכים להרגיש שקורה פה דבר טוב, בכך שהם רואים את אב המשפחה משתנה והוא מתקן את דרכיו ועבודת השם היא לא עונש חלילה אלא דרך להגיע לשלמות.

וכשיהודי לומד תורה במהלך השבוע, ומתחזק בקיום מצוות עליו להשים לב לבני ביתו ולראות שגם הם שותפים לתהליך שהוא עובר, כי זו לא חכמה ללכת לשיעורים ולהחמיר במצוות ששאר בני המשפחה נמצאים מאחור, חזרה בתשובה היא חזרה שלמהֱ בה כל בני המשפחה צירך להיות חלק ממנה, ואם לאחד מבני המשפחה התהליך קשה יש צורך לעזור ולהמתין קצת בהתקדמות ולגלות רגישות כי רק כך תוכל להיות המשכיות.

רבים נוהגים שהם נמצאים בסיום מסכת או בסעודת מצווה בה נאמרים דברי תורה, להביא דבר מאכל לאישה מאותו אירוע, לא שחלילה חסר דבר בבית, אבל פה הגבר מעביר מסר לאישה שהוא היה באירוע רוחני חשוב ומרגש ומחזק ומשמח מאוד ומה שהיה חסר לשלמות של השמחה היא הנוכחות של אישתו, ולכן משה רבנו משיב לפרעה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג-ה' לָנוּ" (י, ט).

בברכות (לא, ע"ב) שאמרו "אסור לשבת" בסמוך למתפלל, ולא אמרו שאסור "להיות יושב" שם. משמע, שאין האיסור אלא אם הוא בא בתוך ארבע אמותיו של המתפלל ומתיישב שם, אך אם המתפלל בא בגבולו, אינו צריך לקום. ויש עוד נימוקים לדין זה. וכן הורה רבינו הרא"ש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קב).

אף שאסור לשבת בסמוך למתפלל תפילת העמידה, מכל מקום, אם היה יושב, וחבירו בא והתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו, אינו חייב לקום ממקומו. והמחמיר לקום אף באופן זה תבא עליו ברכה. ואם היה יושב ובא חבירו להתפלל לפניו, באופן שנמצא הוא יושב מאחורי המתפלל, רשאי לשבת במקומו, ואפילו ממידת חסידות רשאי להשאר ולשבת.

שבת שלום!

פרשת וָאֵרָא

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט).

רמב"ן - מקוצר רוח ומעבודה קשה - לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו.

בני ישראל נמצאים בשיא השעבוד בארץ מצרים ולאחר שהעבודה מוכבדת עליהם, ואז מגיע משה עם בשורת הגאולה הקרבה לבוא, קיימת התרגשות  למשמע הבשורה למשך זמן קצר בקרב בני ישראל, אך הצער חוזר מייד והם נתפסים לייאוש ולהמשך העבודה הקשה. "האור - החיים הקדוש" מפרש מִקֹּצֶר רוּחַ – אולי כי לצד שלא היו בני תורה שמעו ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של האדם.

קצת קשה לצפות מבני ישראל כפי שהאורח חיים מפרש שיהיו בני תורה, נדמה לנו שהמושג מדבר רק על אותם שיושבים ולומדים תורה כל היום, נראה קצת רחוק מהמצב של בני ישראל וגם בימינו אנו רק חלק קטן מהעם שייך לבני התורה הלומדים תורה לשמה.

הסבר לכך הוא שבני תורה הם אותם אנשים שהתורה היא נר לרגלים, אורח החיים שלהם מתנהל ע"פ התורה הקדושה, גם אם הם לומדים חלק קטן מהיום או רק שעה בודדת, כל עוד החשיבה של אדם במהלך היום היא סביב התורה ומה שהתורה מצפה מאיתנו להתנהג ובצעדים שהוא מבצע בחייו הוא מבקש דעת תורה, אז הוא נקרא בן תורה גם אם הוא לא רשום בשום כולל.

זה איפה הסוד: השתתפות בשיעור תורה משרה רוגע, לימוד התורה מביא לשלווה! לימוד גמרא מביא אושר! לימוד הלכה מביא שמחה אמיתית! הבאת חברים נוספים לשיעור מביא שכר רב מאוד!

יהודי הלוקח עול תורה ומצוות על עצמו רק אז הוא יכול לקבל את בשורת הגאולה.

בני ישראל היו במהלך שיעבוד פיזי ולא היה להם את הזמן ואת הרצון לחשוב, הדברים של משה היו משמחים ומחזקים, אבל הדבר דומה לאדם שבא לכנס שבו נתנו רבנים חשובים דרשות והדברים נכנסו לליבו וחיזקו אותו אבל לא גרמו לשינויי אורח חייו, אם הוא היה לומד תורה באופן קבוע הדבר היה גורם לשינויי בכך שהכנס היה גורם לו להוסיף ללימודו, כי אין לך דבר שיכול לשנות ולהשפיע על חייו של אדם מקצה לקצה זולת לימוד תורה, שום טיפול פסיכולוגי לא יכול לגרום לשינויי הרגלי התנהגות של אדם באותה רמה שתביא לימוד של חצי שעה מוסר ביום .

משה מבשר את הגאולה אבל בני ישראל חוזרים לעבודה הקשה, הם כל כך שקועים בעבודה שאין להם את היכולת להוציא דברים אל הפועל והם נופלים שוב לתוך ייאוש .

בימנו אנו נמצאים בשעבוד רוחני, משועבדים לעבודה הקשה ולתרבות המערבית שנמצאת בכל פינה, שמדברים עם אדם על חשיבות קביעת עיתים לתורה, הוא מסכים ומבין ואף מביע נכונות ללמוד תורה, אבל אנשים שקועים בעצמם ובעבודה הקשה, רבים אומרים אין לי זמן ! השאלה האם באמת אין לאותו אדם זמן? כמה רגעים ביום אדם מבזבז על שיחות טלפון ריקניות, קריאת עיתונים, האזנה לאמצעי תקשורת? אם אותו אדם יפנה קצת זמן יראה שהדבר אפשרי.

המשנה באבות פרק ג' אומרת: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ: וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ."

מי שעובד קשה ובכל זאת משתדל לפנות לעצמו שעה אחת ביום של לימוד, יורדים ממנו דברים רבים וגם אם הוא עובד קשה הוא זוכה לעזרה משמיים בעבודתו כך שהוא יוכל להספיק שיעור, לעומת זאת אדם שאומר אין לי זמן! בודקים אותו משמים ורואים שאם הוא היה רוצה יש לו באמת זמן, אז דואגים שלא יהיה לו זמן בכך שמשמיים יהיו לו מטלות נוספות בחייו בצורה של יסוריים אחרים .

רק שאדם קובע עיתים לתורה בקביעות מידי יום ומתמיד,רק אז הוא זוכה לראות ישועות כי אין לך דבר גדול  מלימוד התורה.

ישנם רבים שרצים מכנס לכנס, ומקבר צדיקים אחד לאחר, ממקובל למקובל,ומבקשים ברכות וישועות, אבל התורה אומרת בספר דברים:

"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" - היבטים רבים קיימים לפסוק המיוחד הזה. אחד מהם הוא האופטימיות הרבה הטמונה בו. פסוק זה מצהיר למעשה כי הכל אפשרי. אין התורה מציבה יעדים שאינם ניתנים להשגה, ואין היא מעמידה מטרות שהן למעשה בלתי אפשריות. היעדים הם יעדים קרובים, והעיקר טמון בראש ובראשונה בהכרה של האדם כי אפשרות השינוי נמצאת בתוכו - בפיו ובלבבו.

ולא קמעות ולא סגולות יוציאו אדם מהקשיים שלו בחיים, אלא רק קיום תורה ומצוות ולימוד תורה ישנו את דרכיו.

משה מבשר לעם ישראל את בשורת הגאולה, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים מהשעבוד הנורא ולאחר חמישים ימים מהיציאה הם יקבלו תורה, כי כל המטרה שבורא עולם הוציא אותנו מארץ מצרים, היא שנלמד תורה ונקדש שם שמיים ברבים.

אוהב אותכם, ברי עוז
שבת שלום!

פרשת שְׁמוֹת

"וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. (א, ח)"

לאחר מותו של יוסף הצדיק קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, נשמע קצת מוזר? הרי יוסף הוא זה שהציל את מצרים מהרס כלכלי ובזכות יעקב אבינו ושהותו בארץ מצרים נפסק הרעב, ולא עברו שנים רבות, מדובר בפרק זמן קצר, אז איך זה שהמצרים שינו את היחס שלהם כלפי בני ישראל בצורה כזו שהם מסוגלים להגיד " מי זה יוסף?", התשובה לכך היא עדות לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל לאורך הדורות, התערבבות של בני ישראל בין המצרים גרמה להם לכעס רב, כל עוד בני ישראל ישבו בארץ גושן ועסקו בשלהם הדבר לא הפריע למצרים, אבל ברגע שבני ישראל התחילו לצאת מהאזור שלהם ולנסות להיות חלק מהחברה המצרית הדבר גרם לחיכוך, היה מצב כזה במצרים שהיה מגיע לעיר מרכזית "קרקס" ורוב המושבים להצגה היו נרכשים בידי יהודים, לאיפה שהיו הולכים בארץ מצרים ראו יהודים לרוב, והדבר הכעיס את המצרים וגרם לשכוח את כל מה שיוסף עשה למענם והם רצו  "להיפטר" מבני ישראל בתירוצים שונים.

כך אנו רואים לאורך כל השנים, כל עוד היהודים חיו בפינה שלהם ולא יצאו מתחום הקהילה, הכול היה בסדר ולא היו פרעות מצד הגויים כלפי היהודים, אבל ברגע שיהודים התחילו לנסות להיות מעורבים בחיי הגויים הדבר גרם לשנאה רבה, ודוגמא לכך היא תקופת ההשכלה שבסופה התחוללה השואה הנוראה, יהודים רצו להיות " נאורים" כמו העם הגרמני והקב"ה הראה להם, כמה רוע יכול לצאת מעם שלמראית עין נראה נאור, החוק הראשון שהצורר הנאצי גזר לאחר שהוא נבחר להיות מנהיג גרמניה, זה סגירת עסקים של יהודים שעבדו בשבת, אותם יהודים פתחו עסקים בשבת וגרמו לפגיעה ישירה בכלכלת גרמניה והם אלו שלמעשה רצו רק להיות חלק מהחברה הגרמנית ובסוף הביאו הרס על יהדות אירופה.

רק ההתבדלות של עם ישראל מן הגויים גרמה לשמירה והמשך קיום היהדות, אף בימנו אנו רואים יהודים שומרי תורה ומצוות שמנסים להיות "גשר" לעולם הדתי לאותם שאינם שומרי התורה ומצוות בך שהם מנסים להיות חלק מאותה תרבות, וליצור תרבות "דתית" דומה בכך שמקימים "בית ספר לסרטים יהודים", "תאטרון יהודי" וכ"ו, אותם אנשים שמנסים להיות "גשר" בכך שמתפשרים על קיום מצוות ע"פ ההלכה, גורמים לכך שהם נופלים באותו "גשר" ואף יוצרים תחושה של זלזול מהצד השני כלפי העולם הדתי.

בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה (בעריות). שמירה על קיום מצוות ע"פ ההלכה אינה קנאות דתית, אלא הדרך היחידה להמשך קיום העם היהודי.

"וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. (א, טז)"

וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם – ע"פ איזה סימן יכלו לראות המיילדות את מין העובר כך שפרעה ביקש מהם להרוג את הבנים טרם לידה?

"האור החיים הקדוש" משיב ע"פ מסכת סוטה עמוד יא, ניתן לראות את מין הוולד לפני יציאתו מבטן אימו ע"פ מיקום הראש והפנים שלו, אם הראש  והפנים שלו כלפי שמים מדובר בבת ואם ההפך מדובר בבן, פרעה ביקש מהמיילדות ברגע שהם מזהים (רואים) את מין הוולד לגרום להריגתו בטרם יצא מבטן אימו על האבנים.

מסכת ברכות

אנו נמצאים בתחילתם של ימי השובבים שהם ראשי תיבות של סדר הפרשיות הבאות עלינו לטובה, ישנם תיקונם רבים מתבצעים בימים אלו וישנם שעורכים תעניות ודבר חשוב וטוב לנצל את הימים הללו, עוד מובא בשם האר"י הקדוש שסגולה גדולה בימים אלו להגיד קריאת שמע בכוונה של המיטה ולכוון במיוחד בפסוק הראשון, והדבר מהווה שמירה גדולה וביטול גזרות קשות.

שבת שלום!

פרשת וַיְחִי

"פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה. (מט,ד)"

רמב"ן - ראובן נתכוון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעיטו בכורתו, על כן אמר לו שהוא פוחז וקלות דעת שיחשוב להרוויח ולא יבא לו ממנו יתרון רק הפסד.

יעקב סמוך למיתתו מברך את בניו, ראובן שהוא הבכור אינו זוכה לא בבכורה ולא בכהונה, הוא היה אמור לזכות בשניהם אך מעשיו גרמו לו לאבד זאת ומה שנשאר לו זה שסופרים אם יש מניין בבית הכנסת מתחילים בשם ראובן.  ראובן ראה שלאחר מות רחל, יעקב לא מעביר את המיטה שלו לאהל לאה , מכיוון שלאה  הייתה אימו והוא דאג לכבודה הוא בלבל את יצועי אביו , הדבר גרם לכך שנמנע מבלהה ללדת תאומים נוספים כך אומר המדרש , ובסופו של יום אותם ניצוצות קדושה והנשמות שהיו אמורות להיות לבלהה נולדו בבית יוסף ולכן יעקב בברכת ליוסף אומר:

"וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה--לִי-הֵם:  אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה--כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי. (מח,ה)" לי הם - בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו.

בניו של יוסף מתברכים בחלק נכבד ומבורך מארץ ישראל והם זוכים להתרבות בארץ שראל , כי לפני הכניסה לארץ כמות האנשים מהשבטים של מנשה ואפרים הייתה מועטה, הברכה וההתרחבות שלהם התרחשה רק בארץ ישראל.

יעקב מסביר לראובן שהוא הפסיד את הכל בגלל הפזיזות שלו, מתוך פעולה של כעס הוא עשה מעשה לא ראוי, לכן הוא מפסיד את המלוכה, אדם שהוא מלך צריך לפעול בשיקול דעת ולא לנסות להתפרץ ולדבר מתוך סערת רגשות ולכן הכהונה עברה ליהודה.

עוד יעקב מסביר לבנו ראובן שהוא הבכור שלו ולפני שהוא התחתן עם לאה הוא דאג כל השנים לשמור על קדושת הברית שלו , ולא גרם לכך שתצא ממנו טיפה אחת לבטלה חלילה, וראובן נולד מטיפה ראשונה של קדושה שיצאה ממנו, יעקב מסביר לבנו שמעשיו אינם כתוצאה מהתנהגות לא צנועה חלילה לפני שיעקב התחתן, יעקב תמיד שמר על עצמו ועל הקדושה לו, ולמרות זאת יצא ממנו ראובן שהתנהג בצורה פזיזה מאוד. האור החיים הקדוש מסביר שאומנם יעקב שמר על הברית קודש שלו, אך בזמן שהוא היה לראשונה עם לאה הוא חשב על רחל , והמחשבה הפסולה הזאת גרמה להשפעה שלילית על ראובן.  יעקב אהב את רחל מאוד והתחתן איתה, אך בהיותו עם לאה היה עליו להקדיש את המחשבה רק ללאה וכך היה נולד ראובן עם מחשבה טהורה ולא היה עושה מעשה כשם שהוא עשה.

כל זאת על מנת ללמד אותנו שכל בעל צריך לקדש במיוחד את המחשבה שלו, שמירת העיניים וקדושת הברית חשובים מאוד, אבל יש להקפיד על קדושת המחשבה מפני שהרהורי עבירה קשים מעבירה. אדם הנמצא עם אשתו ומחשבתו במקומות אחרים הדבר ישפיע על הרוחניות של הוולד ועל עתידו, אם יעקב היה מקדיש את המחשבה ללאה בלבד הוא היה זוכה שראובן היה יוצא בעל מחשבה טהורה ולא היה פועל מתוך פזיזות.

נפלאות הבריאה: הצבע הירוק

לצבע הירוק יש מעלות רבות, והוא משפיע מאוד על האדם, הצבע הירוק הוא בעל תכונות פסיכולוגיות הגורמות לאדם להירגע לכן בנגמש"ים הצהל"ים המכלול הפנימי של  הנגמ"ש צבוע בצבע ירוק כדי לתת תחושת רוגע לחיילים בנגמ"ש. עוד נעשה שימוש בצבע הירוק בבתי חולים ובמיוחד בחדרי ניתוח בהם הקירות צבועים בירוק כי לצבע הירוק יש תכונה מיוחדת, הוא מרחיק חיידקים ולכן גם הצוות הרפואי לבוש בבגדים בצבע ירוק.

כיסוי ספר תורה

שאלה: האם יש לכסות את ספר התורה גם בזמן הברכה שלפני הקריאה וגם לאחריה? ומדוע צריך לכסות אותו?

תשובה: חובה לכסות את הכתב של הספר תורה. כי אין לגלותו רק בשעת הקריאה ממש, אך בשעת הברכות יש לכסותו במפה ולאחוז הספר עם המפה עליו. כנזכר בהלכה ועיין לדוד אמת להרב החיד"א ז"ל.

שבת

שאלות:

א. האם מותר להשתמש בספריי לאף בשבת?

ב. אם מותר לנקות את השיש באקונומיקה בשבת?

תשובות:

א.אם יש צער מותר.

ב. עדיף שלא, רק במקרים דחופים מותר.

ברכות

שאלה: כיצד לברך על קדאיף? = קטאייף.

תשובה: כיון שהוא על בסיס קמח, ודומה הכנתו לסופגניה ברכתו מזונות, ואם טוגן במחבת או בסיר גם אם אכל כמות גדולה ברכתו האחרונה על המחיה.

סידור

שאלה: האם שמתפללים מהסידור חייב להחזיק את הסידור בידיים?
תשובה: לא חייבים בזה. (הרב מוצפי)

פרשת וַיְחִי

בפרשתנו יעקב אבינו מדבר עם בניו סמוך למיתתו, בדבריו הוא מברך את בניו ומנסה לאמור להם את העתיד הצפוי, אך הצער שתוקף אותו בזמן שהוא רואה את הצרות שעם ישראל עתיד לעבור גורם לשכינה להסתלק ממנו, יעקב אומר שמע ישראל ובניו אומרים מייד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והוא מתחיל לברך את בניו, הוא מציין את כל אחד מהם ואת שורש נשמתו ומה עתידה להיות תרומתו לכלל העם.

הברכות מתחילות ע"פ סדר הולדת בניו ולמעשה הברכות של הבנים הראשונים ראובן, שמעון ולוי, מתארות את הסיבות לכך שנלקחה מהבנים הראשונים את הזכויות שע"פ ההיגיון היו אמורים לקבל, אך למרות זאת הם מבורכים ומתוך מעשיהם הלא טובים שגרמו להם להפסיד הרבה, הם זוכים שברכתם תאפשר להם לעשות תשובה על מעשים ובכל זאת להיות חלק חשוב מעם ישראל.

יעקב מסביר לראובן שאת מעשיו הלא נכונים עליו לזקוף, לזכותו בלבד ולא לייחס את תכונותיו הלא טובות כאילו הם באו בירושה מיעקב אבינו, יעקב מסביר לראובן שהוא שמר את עצמו ואת בריתו לפני הולדת ראובן

והכעס הרגעי של ראובן גרם לו לאבד אפשרות למעלה של מלכות ושל כהונה, ראובן מתברך בהצלחה במקום שהוא פגם והוא זוכה לברכת

"יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז", מכיוון שראובן וגד היו בראש כח החלוץ שלחם את מלחמות ישראל בכיבוש הארץ, זכו בני ראובן להתברך בכמות גדולה של לוחמים טובים ואמיצים ובמקום לזכות להצלחה בדרך הרוח הקב"ה בירך אותם בהצלחה בדרך הכח ודאג שהם יהיו רבים ואמיצים וכך יוכלו לנצח בקרבות המצפים להם, והכל במטרה ללמד את ראובן שאת הכח ואת העז צריך לדעת מתי ואיפה להשתמש.

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם (מט, ה)"

יעקב מזכיר לשמעון ולוי את המעשה הקשה שלהם בזה שהם הרגו את בני העיר שכם, אומנם הם עשו מעשה שלמראית עין  נראה חשוב בכך שהם דאגו לכבוד אחותם אך לא זו הדרך שיעקב היה רוצה שבניו יטפלו בנושא,המילה אחים יש בה את האותיות חם, חמימות המוח והגוף גרמה להם לעשות את המעשה הקשה ואז יעקב אומר " אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל(מט,ז)"

הוא דאג להפרדה בן האחים, שלוי יהיה מפוזר בין השבטים ואותם אנשים עם מזג חם לא היו רבים בעם, כי אם השבט היה ביחד כולם היו חמי מזג והדבר היה לא טוב, ואת שמעון הוא פיזר בשבט יהודה בתקווה שאת קשיחות העורף שלו הוא ישמש ללימוד התורה, ואכן מלמדי התורה באו משבט שמעון ולכן בברכת יהודה שהוא שבט המלכות מובא הפסוק:

"לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו (מט,י)" המילה מחוקק היא מילה נרדפת לסופר, שבט יהודה לא יכול להתקיים ללא לימוד התורה של שמעון, להראות לנו את חשיבותו של שבט שמעון בעם ישראל וגם שהפצתם של שני השבטים נעשתה בדרך של כבוד מצד יעקב אבינו.

"בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל (מט,כז)"

על ברכתו של בנימין מקשה שאלה פרשן התורה "הכלי יקר", הדימוי לזאב שטורף ואוכל בבוקר ובערב מחלק שלל? נראה קצת מוזר שבעל חיים יאכל ארוחת בוקר ובערב יחלק את הנותר לאחרים?

הוא מסביר שזה משל לאדם, שמה שהוא אוכל בבוקר בהיתר ולא מן הגזול הדבר מועיל לו ולטובתו ולעומת זאת שאדם גוזל וחומס רכוש בדרך כלל הדבר נעשה בערב בהסתר, מתקיים בו הפסוק " וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל" בערוב ימיו הוא יחלק את הרכוש שנותר לו לאחרים כי במותו הוא לא יוכל לקחת כלום, והברכה היא בבוקר שאדם עמל על האוכל שהוא באמת זקוק לו ומהלחם שהוא אוכל ביום זו ההנאה שלו, הדחף להשיג עוד רכוש מביא אותו למצב שבסוף ימיו הוא אינו נהנה ממה שהוא נלחם עליו והוא נאלץ להוריש את כל רכושו לבניו ואף אם אשתו תתחתן שוב בעלה החדש הוא זה שייהנה מהעמל שלו, להראות לנו שהמאמץ שלנו בחיי היום יום בנושא פרנסה צריך להיות רק לצורך המחייה הבסיסית וכל מאמץ מיותר רק מתיש אותנו ואף לא נותן לנו ליהנות ממה שיש לנו וגורם לכך שנותיר לאחרים ליהנות מפרי עמלנו.

שבת שלום!

פרשת וַיִּגַּשׁ

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו." (מה,ג)

רש"י: נבהלו מפניו - מפני הבושה.

ברגע שיוסף מבין שהגיע לנקודת ההכרעה הוא חושף את עצמו בפני אחיו, עד לאותו רגע יהודה היה משוכנע שהוא עומד מול שליט מצרי שמנסה להצר את צעדיהם ללא כל סיבה, יהודה נושא דברים במטרה להניא את יוסף מרצונו להשאיר את בנימין אצלו כעבד ואף מכין את עצמו לקראת מלחמה בארץ מצרים אולם ברגע אחד " המסכות" נופלות ומתגלה האמת, לצד השמחה הגדולה שיוסף חי והוא משנה מלך במצרים, הבושה גדולה בקרב האחים, כמו שביום הדין של האדם מתגלה האמת כשם שאמרו חז"ל במדרש רבה (פרשה צג פסקה י): "אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, צערו של האדם ביום הדין הוא כפול : האחד , על כשלו במעשיו , והשני על כך שכל התוכניות שלו לא הועילו.

אחי יוסף הבינו את הטעות שלהם ברגע אחד, הם הבינו שמכירתו של יוסף הייתה טעות גדולה בנוסף הם ניסו לגייס את ההלכה לטובת העניין אבל במכירה הזאת השיגו תוצאה הפוכה, הם חשבו לרגע שיהיה ניתן להתפטר מיוסף אך במהלך הזה הם גרמו לכך שהוא יהיה המלך, בני יעקב זרקו את יוסף לבור ומצאו את עצמם לאחר שנים בתוך ה"בור".

רבים עושים דברים שונים במהלך החיים בניגוד להלכה במטרה להסתיר דברים, בהתחלה רואים הצלחה הזמן עובר ואותו אדם שטעה חושב שהכול בסדר והעבירה שהוא שגה בה היא עניין פשוט, אבל בסופו של יום מתגלה האמת, לוקח לפעמים כמה שנים אבל האמת מתגלה, אחי יוסף חשבו לאחר כל השנים שהם סיימו עם הסיפור של יוסף, אף אחד לא ידע, המצפון לא הציק כל כך הם דאגו להסתיר ראיות, אבל בחיים הכול מתגלה, אולי לוקח קצת זמן אבל הכול מתגלה, אדם יכול לגנוב במשך שנים, לתרץ לעצמו שזה בסדר ומותר לגזול את החבר שלו כי גם ככה יש לו מספיק כסף  ואז לאחר זמן האמת יוצאת לאור בפני כולם ובמיוחד בפני החבר שגנבו ממנו, אדם באותו רגע מוכן לקבל יסוריים ורק לא להרגיש את הבושה.

יוסף אומר את הדברים לאחיו לאחר שהוא מבקש מכל הניצבים בחדר לצאת ואף הוא צועק כדי לזרז אותם ביציאתם על מנת לא לבייש את אחיו, יוסף מתגלה בפני אחיו רק לאחר שהוא עבר תהליך ארוך ואמונה שלמה שכל מה שעבר עליו זה מהקב"ה. לאחר שיוסף משוכנע  שהכול בסדר אצלו כיוון שהתגבר על משקעי העבר והוא לא פועל מתוך יצר הנקמה , הוא התגלה בפני אחיו והסביר להם שהם לא צריכים להצטער כי כול התהליך שהוא עבר היה במטרה להציל אותם מהרעב שעתיד לבוא.  המיוחד ביוסף הצדיק שגם בנושא שלו עם כל הנגיעות האישיות שהיו לו והכעסים, הוא ידע לשפוט את הדברים כאדם הרואה מהצד את הדברים, כך הוא זכה לפעול בצורה נכונה ולעשות משפט צדק ואמת עם אחיו.

עשרה בטבת

הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. שנה באופן יחסית נדיר הצום יוצא ביום שישי ערב שבת, ביום זה מתענים כבכל יום, מוציאים ספר תורה במנחה לאחר מכן מתפללים ערבית ורצוי להקדים את התפילה כך שמייד בצאת הכוכבים יקדשו ויאכלו את סעודת השבת. מותר להתרחץ ביום זה לקראת שבת כי מדובר ביום תענית ולבצע את כל ההכנות לקראת שבת. נשאלת השאלה למה נקבע יום זה כיום צום, זה יום שרק התחיל בו המצור על ירושלים ורק לאחר מספר חודשים חרב בית המקדש, עשרה בטבת הוא יום שמציין תחילתו של תהליך שבסופו הגיע חורבן, הם לא התעוררו בזמן שהתחיל המצור ואז הגיע החורבן, אנו עדים לאירועים קשים שפוקדים אותנו מידי יום ואנו ממשיכים לגלות אדישות, התעוררות עכשיו וחשבון נפש כפי שמצווה כל יהודי לעשות ביום תענית , תמנע מאיתנו אירועים קשים יותר בעתיד כי מי שבאמת מצטער על מה שעובר עלינו באמת מכל ארועי היום וחושב במה הוא יכול לשפר ולתקן את המצב וכך להשפיע על כל עם ישראל יזכה ב"ה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

שבת

האם נתינת מתנה בשבת אסורה ומאיזה טעם?

תשובה: כתב המרדכי במסכת ביצה סימן תרע"ו, כי בשבת קודש וביום טוב זה אסור כי נראה כמקח וממכר, ורק במקום מצוה כגון לולב וכדומה התירו. אבל הר"ן ז"ל במסכת ביצה יז , א. כתה להתיר בכל גוונא, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה סוכה מא. ומדברי הרשב"ם בבא בתרא קנ"ו , ב. ועיין בבית יוסף סימן תקכ"ז, ועיין ערך השלחן שו, א. ונכון להחמיר בזה.(הרב מוצפי).

פאות (גברים)

שאלה: האם לגדל לבן הקטן פיאות ארוכות מאוד או לגדל קצרות ומאחורי האוזן מהחשש שכשיגדל יחליט שהוא לא רוצה פיאות ארוכות ויגידו "התקלקל"? תודה.

תשובה: ככל הילדים פיאות קצרות מאוד.כמאמר התלמוד במסכת יומא פ. "תפסת מרובה לא תפסת, תפשת מועט תפסת".

קעקועים

שאלה: בעל תשובה עם קעקוע האם רשאי להיות שליח ציבור או שזה מעכב בברכת התורה?

תשובה: כדאי לו להמנע, עד שיסיר את הקעקוע מעליו.

שבת שלום!

הורדה/הדפסה